השבוע הקרוב - זה שמיום ראשון עד ליום חמישי - עומד ככל הנראה להיות השבוע הלחוץ והעמוס ביותר בשנת הלימודים הנוכחית והאחרונה שלי בבית הספר. היום שמתי לב שהמורכבות הזאת של הדברים מניעה ודוחקת. דווקא בזמנים שהלחץ הוא קיצוני כל כך, החיים מקבלים מיקוד מסויים והופכים לרכז טעים ומתוק. בכל שעה משהו חדש נחשף ומילים חדשות זורמות. בכל אופן, מה שאני הולך לעשות בשבוע הקרוב זה להביא בכתב את ההתרחשויות הקטנות, שכאמור, בזמנים של עומס מקבלות ניואנסים שונים ומשונים. פסקאות בלי קשר; התחילו להתרגל.

קיבלתי גם החלטה עקרונית לא ליפול ברשתה של השפה העברית התקנית. לא תהיה כאן הקפדה על מקפים ["כל כך" במקום "כל-כך"], לא תהיה כאן הקפדה על מינים (פוסטמודרניזם מישהו?) ["יאמרו" ולא "תאמרנה"] ובאופן כללי הדקדוק העברי בבלוג של גרינר סינרי הוא החל מרגע זה והלאה לא באמת קיים. איזשהו ניסיון פתטי להעמיד את הבלוג בבחינת שירה או טקסט אומנותי-נטו, ונראה אם זה יעבוד. ועד כאן על השפה העברית והסינרי.

כמו ששמתם לב הבלוג החליף את שמו. למי שתהה מדובר בכשל לוגי- "כשל אם בוויסקי", ומיוחס למחוקק אמריקאי בתקופת האיסור על מכירת משקאות אלכוהוליים:

" אם בוויסקי כוונתך למי החיים המשמחים לב אנוש, המרככים את מתחי היומיום, המעניקים נקודת מבט רכה על החיים, כי אז צרף אותי מיד לרשימת ה'רטובים' האדוקים ביותר. אבל אם בוויסקי כוונתך לנוזל השטן הקורע משפחות, הורס קריירות ומחריב את יכולתו של אדם לעבוד, הרי שאני בהחלט מבין התומכים ביובש. "

האמת עובדת בשני הצדדים, וזו בעצם מהותו של הבלוג. אם נעלה טיפה למעלה- אולי זה בעצם סוד הקסם של החיים כולם. כל כך הרבה אמת מסתובבת לנו באוויר, ולנו רק נשאר לנשום את האמת שלנו. לפעמים אוויר-האמת רווי בחמצן ולפעמים מדובר באוויר מזוהם ומסרטן. הרבה אוויר קיים בתוך האטמוספירה, ולנו רק נשאר לגור במקום עם אוויר נקי.

אני מקנא באנשים משקיענים שנותנים מאה אחוז מהיכולת שלהם כדי להגיע למאה אחוז מהתוצאה שהם מבקשים לעצמם. מקנא אבל לא רוצה להתחלף איתם. אני מעדיף לתת אפס אחוז מהיכולת שלי ולהגיע לשמונים אחוז מהתוצאה. זו לא באמת קנאה, זה מן רצון לא מוכר לשלב את שני המצבים.

הרבה שנים דחיתי בן אדם מסויים. כמעט שנאתי אותו. היום התוודעתי לסיפור שלו. עכשיו אני כבר לא דוחה אותו ולא שונא אותו, מבנה פשוט של דחייה-התוודעות-קבלה. שנים הקיצוניות שלי סיפקה לי שני מבנים בלבד- המבנה המדובר ומבנה של קבלה-קבלה-קבלה. אנשים שנראו לכאורה שטחיים זכו להיבנות במבנה הראשון, ואנשים שבעין בלתי מזויינת נראו לי עמוקים מעט זכו למבנה השני, של קבלה בכל מצב. הראשון זנח בקלילות את האידיאולוגיה שלפיה מאחורי כל אדם עומד סיפור והשני קידש אותה. רק בשנה האחרונה בניתי לעצמי מבנים מורכבים יותר, שדורשים יותר משאבים אבל מפיקים יותר תוצאות, וזה די משתלם.

אתמול סיימתי פרוייקט באנגלית בארבע וחצי שעות. אנשים עושים את זה בזוגות ובחודשים, ואני עשיתי את זה בארבע וחצי שעות. אני מרשה לעצמי להיות כאן מגלומן, כי לא באמת אכפת לי מה אתם חושבים.  יש לי משאלת לב כלשהי שהמורה לאנגלית שלי תהיה מעורבת בתקרית כלשהי עם אוטובוס הקסמים.

עד כאן להיום, שתהיה לכם שינה טובה.

גרינר סינרי.

בזמן האחרון אני עסוק בלשחק ב-"סולמות ונחשים". מדי פעם בא לו איזה נחש וחושב שהארס הערסי שלו יצליח להפיל אותי, אבל לא. אני כבר חסין לארס. הטיפוס האינטנסיבי הזה הוא חלק מההגשמה של הפוסט המינימליסטי שפרסמתי לפני מספר שבועות ובו דרשתי מעצמי לטפס לרמה הבאה. אז אני מטפס. לאט לאט כמו שאבא אומר. וזה מצליח. אני חזק יותר עכשיו אפילו שאני קצת מצונן.

האמת- הבלוג הזה איבד מזמן מערכו. יותר מדי אנשים קראו וקוראים אותו בסתר, ואני לא אוהב את זה. לשפוך את עצמי במילים על רקע הבלוג הספציפי הזה זו כבר מזמן לא אופציה. הוא כללי מדי. כל מילה שתיכתב כאן תהיה יומרנית מדי. כל אות שתיכתב פה תשלש עצמה בשאלות אינסופיות במסנג'ר מאנשים שהם בכלל לא חלק מהחיים שלי. האם זה שיר פרידה? עוד לא. מה שבטוח הוא שהבלוג הזה צריך שינוי קונספט מהיר. קונספט שישאיר לי את הבמה המאוד נחמדה של הסינרי אבל יאפשר לי לסנן. כמו מראה- לראות, אבל לא את הדבר האמיתי.

מחר יום הזיכרון ליצחק רבין. אני לא אכתוב על זה, כי בחרתי וגרמתי לכך שלא יהיו פה קוראים. אני רק אומר שרובכם לא יודעים מי זה יצחק רבין. רובכם סוגדים לו בלי לדעת למה. רובכם שכחתם שמדובר בבן אדם שבעבר, בדיוק כמותכם, היה נושם. שלא תבינו לא נכון, אני כן מאמין בדרכו של רבין. אבל מעצבן שאנשים נהיו עיוורים. אז שחצי מדינה כבר לא תתחבר ליום הזה, אבל שהחצי השני יהיה אמיתי עם עצמו.

עוד כמה דברים רק כדי לסגור פערים. אובאמה נבחר, וזה מה שרציתי. עוד מעט בחירות כאן, ואני כבר יכול להצביע. אחד, אורן פלג שמו, כתב בוואלה! ZONE על הצבא. כדאי לקרוא. חוץ מזה שיהיו לכם חיים. צ'או.

• לא לשכוח מזל טוב. מחר הבלוג חוגג שנה . אז זה לא בדיוק מה שתוכנן, אבל הפוסט הזה הרגיש לי נכון.
• שיעור שמיני בשבוע אחד זה מגניב ומספק.
• מה יש לכם להגיד על המלחמה בגאורגיה ועל 10,000 הכנראה יהודים שכנראה יעלו לכאן?
  
  
• /15/8/ ט"ו באב שלכם, והיום יום-הולדת לבלוג. פוסט על סוג של אהבה.

קשה להתעלם ביום הזה מעסקת החטופים, אבל על הנושא הזה מדברים וידברו המון. אני רוצה לדבר דווקא על הניצול המניפולטיבי והמעליב של היום הזה על ידי יוזם ההצעה הזאת. מתוך "וואלה!":

"הכנסת אישרה היום (רביעי) בקריאה ראשונה את הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון (ישראל ביתנו) לאיסור מימון המדינה להופעות אמנים שהשתמטו משרות צבאי. על פי הצעת החוק, לא יוכלו אמנים או ספורטאים שהשתמטו משירות צבאי או לאומי, לייצג את המדינה באירועים, ולא יוכלו להופיע במופעים הממומנים מכספי המדינה (לדוגמת במות בידור). הצעת החוק אושרה ברוב גדול של 46 ח"כים שתמכו בהצעה מול 20 ח"כים שהתנגדו."

ניצול כזה דוחה ומגעיל של רגש לאומי לא ראינו כבר הרבה מאוד זמן. ההצעה אוסרת על מימון הופעות / תשלום לאומנים עבור הופעות, ע"י גורמים ציבוריים. המדובר בהופעות עירוניות, ברשות השידור, הופעות ממלכתיות וכו'. חסון החליט להוציא את ההצעה לאור דווקא היום, כשחובת השירות בצה"ל נמצאת בכותרות ומצטיירת כצורך שהזמנים מחייבים לו. זה לא אנושי, ובנקודה הזאת אני כבר ממש סולד ממנו.

עזבו את זה שהבנאדם עיוור, שהרי הרבה מאוד אומנים מופיעים בהתנדבות לפני חיילים, הצעה כזו פשוט פוגעת בכבוד שלנו האזרחים ובחופש שלנו. מי מגדיר מיהו "משתמט"? לפי דעתי אין דבר כזה בכלל משתמטים, אבל נעזוב את זה כרגע. העובדות שבשטח הן שיש אנשים שלא יכולים לשרת שירות צבאי. חכו שנייה, שבו בשקט טוקבקיסטים פופוליסטים- הסיבות הם לא רק פיזיות, אלא גם נפשיות, ולא מדובר ב-21 אלא פשוט באי-התאמה אמיתית. אז תחסכו ממני ומעם ישראל את התגובות הרדודות בסגנון: "אם הם לא יכולים לעשות צבא, איך הם יכולים להופיע?".

ומה דעתי על ישראל חסון? המדובר באדם שפל, עלוב שלא צריך להיות בכלל בממשלה. בושה שיש בכלל ייצר אנושי כזה בכנסת. להזכיר לכם את "חוק הטוקבקים" האווילי שלו? וברצינות, מה הקטע של הבנאדם הזה? הוא ממש גורם לי להאמין שיש לו פאטיש המתקרא "תקיפת החופש והחירות" או משהו.

אני אני רק בן 17 ומאמין שהאמנות לעולם לא צריכה להיות מותנית בשירות צבאי כזה או אחר. ממתי התחלנו ללמוד מהאנשים ב"שכונה" שלנו והפכנו לחברה כזו מיליטנטית שמקדשת את הלחימה? ובקשר ל"משתמטים"- כמה עיוורים אפשר להיות כדי לא להבין שבר רפאלי, לדוגמא, עשתה למדינת ישראל שירות הרבה יותר טוב מחוץ לצבא מאשר בתוכו בתור מכינת קפה? אני מקווה שהחוק הזה לא יעבור בג"צ, אבל אם כן אז יש הרבה מדינות שלא שואבות מאנשים את החיים שלהם.

גרינר סינרי.

/עריכה/

• "כיום אסור לטאטא יותר את האמת מתחת לשטיח" (מתוך אתר האינטרנט שלו). ומה בדיוק הצבא עושה עם המשתמטים?
• בהצעת החוק נכתב כך בדיוק: "לא יתנו (למדינה) לא יקבלו (מהמדינה)". אטימות וטמטום? קראו בתגובות על דעתי על המשפט האידיוט הזה, שאין לו שום קשר להצעת החוק שלו ובכל זאת הוא בחר לכתוב אותו בהצעת החוק המגוכחת שלו.

\עוד עריכה\

ברגע שארגיש שהפוסט מיצה את עצמו, הוא יוחלף. אני לא נוטש חלילה. (:

 \ועוד אחת, חודש אחרי\
פאק, אני לעולם לא אכתוב יותר כותרת כל כך פאתטית.

אנאפוליס. אנאפוליס. אנאפוליס. עד כמה שכבר נמאס לשמוע על המקום עם השם הכי פחות סקסי בארצות הברית, אני מתנחם בעובדה שאולי, רק אולי, משהו שם אמיתי יותר מהקרחת של אולמרט. אין כאן עניין של בעד או נגד, שהרי אי אפשר להתנגד לשלום אם הוא דופק לך בדלת, גם אם הוא עוד מעט ילך (הקדנציה של בוש).

מראש אני צופה את הריטואל- שלוש שעות ארוכות, חיוכים קצרים וגל טרור אחד גדול, זה המקסימום שיצא מאולם הכדורסל באנאפוליס, שם תתקיים הפסגה. בעצם, זה המקסימום שיכול לצאת מכל אולם ספורט בגלובוס.

בנוגע לוויתורים מצידנו, ולעמדתי הפוליטית, אני די מתנדנד. בגדול אני בעד הקמת מדינה פלסטינית ברצועת עזה. יש לי בעיה מאוד גדולה עם ירושלים ועם המסדרון שהפלסטינים רוצים בין עזה לגדה המערבית, בלי קשר לדת; אני פשוט חושב שזה מסוכן לבטחון מדינת ישראל.

אולי יהיה שם Peace making ואולי making feces. בכל מקרה כדאי לתת צ'אנס.