היום יום הולדת לגרינר סינרי והעולם שותק. מה-זה שותק, ברמה שהיום הולדת כמעט ולא נשמעה. אבל לא נורא, תמיד יש את שנה הבאה. תמיד?. אז ארבע שעות לפני היום נסעתי לג'ודה, ג'י'גי וא(י)לה, ועשינו מיני יום הולדת. אז כמו אידיוט הביאו לי נר דלוק שהיה אמור להיכבות יחד עם המשאלה (אין לי מושג למה דווקא ככה הולך המנהג הזה), ובדיוק כמו המשאלה שביקשתי, כיביתי אותו בשאיפה עוד לפני שבכלל נשפתי עליו. אז הביאו עוד נר, אפילו שניים, אבל מה זה משנה- המשאלה שלי תמיד תתמוסס עוד לפני שיהיה לה סיכוי להתקיים.

כצפוי- החורף אוהב אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותו, והעננים השחורים החליטו להמטיר כדוריות לבנות בדיוק ביום הולדתי. כדוריות לבנות? נשמור את המושג לעוד חודשיים-שלושה. שלג ביום הולדת. יותר מזה אי אפשר לבקש כנראה, אבל לא הכל לבן- השנה יום הולדתי האמיתית היתה מהעלובות שבעלובות. עלובי החיים ממש ואפילו אין סרט באופק. כן באופק.

אי הבנות, דברים שלא הבנתי, ודברים שלא הובנו הם הדברים ששולטים בזמן האחרון. התקליט שלא הוקלט כבר מזמן נשבר, זה שהתפרק לכל-כך הרבה חלקים עד שהוא זורם לי בדם, וכל אחד מהם מזרים זרמים של "-משעמם לך, תעשה משהו! -אבל מה? - לא יודעים! משהו!, -אבל אין לי כוח לעשות כלום!, -אז מה!".

אמרתי לאמא ואבא שהפעם יחכו עם המתנה, בא לי לבחור אותה. לא שיש לי מושג איזו מתנה הכי שווה, את המתנה שאני באמת רוצה, בדיוק כמו המשאלה, אי אפשר לקנות בשום דבר.

בתקווה שהשלג ימשיך לרדת ויגרור אחריו יום חופש שני פלאס יום הולדת משופרת, אגיד לכם לילה טוב, או כמו שאומר הקיר שלי- good night & good luck.

למי שלא קיבל.

מחקתי קצת, בכל זאת, לא ממש כולכם מוזמנים :)

לפני הכל, שברתי היום בצהריים את הרגל.

למילה הכתובה יש עוצמות שאין לאף אמצעי וויזואלי-גרפי. יש לה את הכוח החזק בעולם, הכוח שאף אחד לא יכול לו- המוות. המילה הכתובה יכולה להביא למותך בדיוק כמו שהיא יכולה להציל אותך. היא יכולה לעשות שלום ומנגד לגרום לפריצתה של מלחמת עולם. היא יכולה לגרום לך להפוך עשיר והיא יכולה למוטט אותך כלכלית. כמה מילים פשוטות, נגיד שלוש, יכולות לבטא יותר מתמונה, בדיוק כמו שכמה מילים פשוטות יכולות להחסיר הרבה יותר מסתם תמונה.

עם כל עוצמתן של המילים הכתובות, אמינות לא משחקת תפקיד. לאותיות אין עיניים ואי אפשר לראות דרכן את האמת האמיתית. כך יוצא שבכלל לא שברתי את הרגל, סגרו את השמפניה. הכוח של המילים כל כך גדול, שהן יכולות לגרום למשהו פשוט ביותר להפוך לעמוק שבעמוקים ועדיין לומר את האמת.

מילים מסמלות כ"כ הרבה בשבילי, אבל זה ההקשר שבו נכתבו הדברים. בזמן האחרון אני מפקפק במילים. אז אוקיי, בתחילה היתה להן מטרה ברורה, אחר כך הן שימשו אמצעי נוח, ועכשיו כלום לא נשאר. כמו כל דבר אחר מתחיל לשעמם אותי. הסגנון מתחיל לשעמם אותי, הפלטפורמה כבר מזמן משעממת אותי (ולא שיש אלטרנטיבה טובה יותר לסגנון הנוכחי). אני מתחיל לשעמם את עצמי.

אז לא כתבתי המון המון זמן, ואני לא מתכוון הפעם לתרץ את העניין או לנשק לכם את חלון התגובות ולהתנצל. לא כתבתי כי גם כי לא היה לי זמן, גם כי לא היה לי כוח להשקיע וגם כי זה נהייה בלוג המוני מדי. בהתחלה חשבתי להפוך אותו לבלוג פרטי, אבל מה הטעם, זה יאבד את כל הערך של הבלוג.

כתיבה ועריכה. שני מושגים שלנצח יהיו קשורים ואף פעם לא נתקלתי בהם, עד לפני כמה ימים. מגיל צעיר כתבתי, אם היה זה טור קבוע בעיתון ילדים ואם הופעה חד פעמית בכל מיני במות. תמיד כתבתי ואף פעם לא ערכו אותי, אף פעם גם לא ערכתי את עצמי. אני פשוט כותב, ומה שיוצא יוצא. בימים האחרונים למדתי להעריך את הבלוג. את החופש המפוקפק שבכתיבה שבו. כאן אין מי שיגיד לי לערוך ולתקן שגיאות ניסוח (ומי שכן יכול לקפוץ מעזריאלי עם עיניים מכוסות ועם נעליים קשורות), אין מי שיחפש דברים שימשכו תגובות (הרי אני לא יואב מאור) ואני לא כותב עם תמורה (שוב, אני לא יואב שעבר לתפוז, ומי שנכנס פראייר).

באופן כללי אני מרגיש טוב יותר מאי פעם. לא בקטע של להיות חולה, כי זה בולשיט, אפילו שהיה לי סינוסיטיס שלושה ימים השבוע. בקטע של להרגיש טוב. יש לי כוח לעשות דברים אפילו שלא אכפת לי מהחדר ומעבודות בספרות. אסתכן בלהישמע פלצן, אבל בא לי לחיות [ותחסכו ממני את התגובות בנושא].

בזמן האחרון נטשתי את האייפוד ואת הכרטיסים למיניהם, ועברתי לעצמי. כותב את מה שעובר לי בראש ומקווה שיום אחד, אולי כשאמות, אנשים יבינו את הדברים.

בכלל, לא אכפת לי להשמע פלצן ולהגיד שאני הופך לאומנותי יותר, אפילו שכל הכתבים על הקירות נצבעו לפני חודשיים. אנשים מציקים לא שווים את המאמץ, ואנשים ראויים מקבלים אולי יותר תשומת לב, גם אם רק טקסטואלית.

גל הקור הזה שהתברכנו בו בימים האחרונים עושה רק טוב. תמיד אהבתי לנשום את האוויר שיוצא מהמעברים שבמקפיא, ועכשיו אני אפילו לא נראה מוזר. פעם אפילו לא הייתי נרדם בלי חתיכת קרח בפה, וחלק מכם יודעים את זה ;]. הכפור הזה גורם לדברים לקפוא ולעצור, ויש בזה אפילו משהו קוסמי קסום.

בגזרת הלימודים בלאגן. במגמות הולך מעולה כמצופה, תנ"ך עדיין מוחרם, ספרות החליף את מקצוע האנגלית בדחייתו והיסטוריה מבולגן משהו. ספורט זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת ומתמטיקה מתחיל להיות הרבה יותר ידידותי עקב הירידה העצמית לשלוש יחידות. סה"כ נחמד. כל מורה שלא מהראשונות מאיימת שתעשה בלאגן אם לא אגיע, ויש לי 4 שעות השבוע להשלים מבחנים שלא עשיתי.

צבא. צו ראשון כמה ימים לפני היומולדת, אפילו שבעצם זה צו שלישי אחרי שניים שלא הלכתי אליהם. לא כי לא רציתי, פשוט כי הם לא הגיעו. מידידה שהתקבלה לדובר צה"ל הבנתי שליחידות מסויימות באשכול דוברות ומידע צריך שאלון סיווג בטחוני, שכולל אתר אישי (אס איפ, גם בלוג). הם בודקים אלה, ואני לא יודע מה אני מתכוון לעשות בנדון; ממש לא בא לי שיראו את הגיגי בנושא הגיוס.

זהו להיום. בגדול אני מתכנן לכתוב בתדירות יותר גבוהה, אבל אל תבנו על תגובות בזמן הקרוב (סורי, אל תקחו אישי בכלל). 2 כתבות כבר עלו נכון לעכשיו במיזם של וואלה! ומנה חמה- "חם או סתם", מוזמנים.