איך מתחילים לכתוב פוסט בידיעה ברורה שאין באמת על מה לכתוב? בדיוק כך, בהצהרה גלויה ואמיתית הקוראת לקוראים לא להתאכזב. דיסקליימר אם תרצו.

אז האמת היא שלא נטשתי אתכם ידידיי, אפילו כתבתי פוסט אחד שצונזר מסיבות שונות, אבל הנני כאן! מוכן ומזומן לכתוב את הפוסט האולי ראשון שאין בו באמת נושא מרכזי אחד. אפילו בפוסטי "תקציר הימים האחרונים" מימים עברו יש נושא מרכזי מסויים. הפעם אין, פשוט כי לא היו 'ימים אחרונים'; בימים האחרונים שלא באמת היו ימים כי אם לילות, מצאתי את עצמי רוב הזמן במיטה, חשוב לציין שלבדי ,ישן, ולא כי רציתי לישון או כי התאמצתי יותר מדי. זה התחיל ממריחה מוגזמת של השעות הקטנות, המשיך במרתונים מכוונים של סדרות שהזמן היחידי לראות אותן היה הלילה המאוחר, ונגמר באיבוד טוטאלי של מימד הזמן שהתבטא בשינה באמצע היום בלי לדעת בכלל מה השעה. פעם חשבתי שזה יהיה נחמד ללכת לאיבוד בתוך הזמן, היום אני יותר מדי תלוי בו בכדי לאבד אותו, ובכלל אני צריך איזה מימד זמן כזה משלי. אחד יותר יציב ולא כזה שלפעמים דקה נראית בו כשניה ולפעמים שנייה כנצח, אחד שלא יכבה לי את השמש לפני שאספיק לכתוב ולא ידליק אותה לפני שאספיק לחשוב. פעם כתבתי באיזה שיר ש"נראה שהנצח הוא לא רק זמן, הפאזל הושלם כבר ממזמן" ועכשיו זה נכון מתמיד. אם אתייחס לכתיבת הבלוג הזה כפאזל, נראה כי אני זורק לכם בכל פוסט כמה חלקים ממנו, נותן לכם להרכיב אותו, למרות שאני בעצמי לא יודע איך נראית התמונה על האריזה שלו.

כמו ילדה קטנה ומעצבנת, כך מתנדנדת לה האופטימיות במוח שלי בזמן האחרון. וכמו אותה ילדה שמנסה להבין מה לעזאזל כל כך כיף בלהתנדנד (זה עושה לי סחרחורת בטירוף) כך אני בעצמי לא מבין מה כל כך נחמד באופטימיות שנחתה עליי פתאום למרות שיש לי את כל הסיבות בעולם להיות פסימי, מופיעה ונעלמת כמו החברה שלנו מוזה.

היום בבוקר החלטתי ללכת לישון בשבע, אך לא לפני שראיתי את חדשות הבוקר. היה שם חזאי אחד, שחזה שביום רביעי תתרחשנה אחת מהסיטואציות הבאות: או שלא יהיה כלום, או שתהיה סערה שהארץ לא ראתה כמותה בזמן האחרון, או שזה יהיה משהו באמצע. הבנתי שיותר נמוך מזה כבר לא אראה לפני שאלך לישון, וכיביתי את הטלוויזיה. למרות שהחורף מסרב בתוקף להגיע, ולמרות שיש לי הרגשה שאני הולך ליפול בלימודים, ולמרות שאני צריך ללכת לצו ראשון, ולמרות שאני חסר בטחונות כספיים משל עצמי, ולמרות שאני לא מתקדם לשום מקום בחיים, אני ממש לא פסימי. מן הרגשה מוזרה כזאת שאין לי מושג למה אני אופטימי, ויותר מכך לא ארחיב בעניין (מי שקראה את הצנזורה יודעת על מה אני מדבר).

כמה דברים:

• אתם הרבה יותר ממוזמנים להצטרף לטבעת החורף "Winter 2007" שברשימות .
• אני מקווה מאוד שלא נלמד ביום ראשון. או שני. בכל משך החופשה הכפויה הזו הגעתי למסקנה אחת: אני לא טיפוס של דברים שאני לא אוהב (ע"ע: תנ"ך, מתמטיקה, ספורט, אנגלית, היסטוריה, תעבורה וכו'..).
• הרי לכם תמונה עדכנית של גרינר סינרי, מהיומולדת של איילה (מזל טוב!). אני רוצה לקרדט את עדן אחות של חןחן על הצילום .

אנאפוליס. אנאפוליס. אנאפוליס. עד כמה שכבר נמאס לשמוע על המקום עם השם הכי פחות סקסי בארצות הברית, אני מתנחם בעובדה שאולי, רק אולי, משהו שם אמיתי יותר מהקרחת של אולמרט. אין כאן עניין של בעד או נגד, שהרי אי אפשר להתנגד לשלום אם הוא דופק לך בדלת, גם אם הוא עוד מעט ילך (הקדנציה של בוש).

מראש אני צופה את הריטואל- שלוש שעות ארוכות, חיוכים קצרים וגל טרור אחד גדול, זה המקסימום שיצא מאולם הכדורסל באנאפוליס, שם תתקיים הפסגה. בעצם, זה המקסימום שיכול לצאת מכל אולם ספורט בגלובוס.

בנוגע לוויתורים מצידנו, ולעמדתי הפוליטית, אני די מתנדנד. בגדול אני בעד הקמת מדינה פלסטינית ברצועת עזה. יש לי בעיה מאוד גדולה עם ירושלים ועם המסדרון שהפלסטינים רוצים בין עזה לגדה המערבית, בלי קשר לדת; אני פשוט חושב שזה מסוכן לבטחון מדינת ישראל.

אולי יהיה שם Peace making ואולי making feces. בכל מקרה כדאי לתת צ'אנס.

במהלך שיטוטיי ברחבי ישראבלוג בימים האחרונים, נתקלתי בכל מיני כותרות פוסטים שהמילה 'חורף' מופיעה בהן. באמת סקרן אותי לדעת מה חושבים האנשים על העונה השווה ביותר, ונכנסתי כמעט לכל פוסט שעיניי נתקלו בכותרת החורפית שלו. רוב הפעמים התאכזבתי כשנתקלתי בהתפתחויות אבולוציוניות שונות של פקאצות שמשום מה החליטו "לסגוד לחורף" למרות שברשימת ה"אוהבת" שלהן מופיעים בין היתר 'ים ובריכה','להשתזף' ו-'פיות', אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שנתקלתי במספר לא קטן של תגובות תועות, טועות ותוהות (לא התבלבלתי) של אנשים שלא מבינים מה כל כך מיוחד בחורף. אנשים שהטמפרטורה של הגיהינום מווסתת במיוחד לפי דרישותיהם. ובכן, אנשים יקרים- כעת אסביר לכם למה אני כה אוהב את החורף ושונא את הקיץ.

אני שונא חום

וסאפשיין תעיד כל כך. חום עושה לי להקיא, חום עושה לאנשים אחרים להקיא ואז גם לי מגעיל. חום גורם לאנשים להיות עצבניים, מזיעים ומגעילים. חום גורם לי להיות רעב, ואני אחד שאוכל בשביל לחיות ולא להיפך.

בגדים ארוכים זה שוס

עזבו אתכם מבגדים קצרים, בגדים ארוכים זה הדבר האמיתי. הרבה יותר בד זה אומר הרבה יותר מקוריוּת. אפשר ללבוש כמה שכבות שבא לך ולהרגיש הכי מוגן בעולם, יש כאלה שלובשים כל כך הרבה שכבות עד שאפילו כדור אקדח לא יפגע בהם. בשורה התחתונה: מעיל, כובע וצעיף- זה הסטייל האמיתי, לא גופייה וקרוקס מגעיל.

מזג האוויר

המקסימום שתקבלו מאלוהי הקיץ שלכם זה סופות חול, אבק, יובש ו..גיהינום כבר אמרנו? לעומת זאת, מאלוהי החורף שלי (ממתי נהיה לי אלוהים? לא חשוב.) תקבלו גשם טהור שישטוף את כל הזוהמה שלכם מהאוויר, ברד ושלג לבנים שיכסו את השאריות שלכם בצחור נקי, רעש חזק שיטשטש את כל הדיסטורשן שלכם, וכל אלה ועוד בליווי ברקים אכזריים ומגניבים.

המוזיקה

משום מה האווירה החורפית והדיכאונית-נחמדה-משהו של החורף, גורמת לכל שיר להישמע טוב יותר ממה שהוא באמת. כאילו מישהו נותן לך בונוס- גם להיות בבית (שזה אומר זמן לשמוע מוזיקה), גם אווירה וגם שיפור משמעותי של המוזיקה. אולי זה האופי של החורף, אולי זה האמנים שעושים את ההבדל, אבל בחורף המוזיקה יותר טובה.

בניגוד לשאר הפוסטים שקראתי, אני הכי אשקר אם אומר לכם שאני יושב עכשיו מול המסך עם פוך ושוקו חם. את ההנאות האלה אני שומר לתקופת החורף האמיתי, לא זה הזמני. כמובן שיש עוד המון סיבות שבגללן אני מעדיף את החורף ושונא את הקיץ, אבל כרגע אין מספיק מילים שיכולים לתאר את מה שארצה להגיד, אז אוותר.

כמו שבוודאי שמעתם, כבר נהרג מישהו מפגיעת ברק. למרות שזו אחלה דרך למות ויש בה הרבה יותר סטייל מסתם התקף לב, וגם קראתי בעיתון שזה מהיר ולא כואב, אני דיי מפחד שאיזה ברק חצוף ייקח לי את החיים. הרי לאחר מכן כל הדודות המעצבנות ידברו על כך שזה מהשמיים ומלמעלה ושאר שיט'ס, וממש לא בא לי לגרום לאנשים לחשוב שאיזה אל מתוסכל החליט שנמאס לו ממני. אנצל את הבמה הנוכחית ואומר כמה דברים קצרים למקרה שאקלע למתקפת ברקים או משהו. בכל זאת, זו האופציה האפשרית ביותר לזמן הקרוב (תראו את זה): אני לא רוצה שישבו עלי שבעה, אני לא רוצה שאנשים דתיים יגידו עלי משהו (כל דבר שהוא), אני רוצה שיקברו אותי בארון, אני לא רוצה שממש יבכו עליי. אלה הדברים העיקריים בערך, השאר כתובים במקום אחר .

כמה דברים:

• חןחן פתחה בלוג לא אנונימי, כדאי לכם לבקר!
• לאחר שהתנסתי בעבר בפרו לתקופה של שבועיים, יש לי מילה אחת להגיד על הפרו-"חינם" הזה: בולשיט. זה לא שווה בינתיים כלום, עד שלא תהיה עריכת HTML. יש לי גם כמה מילים לכל חסרי החיים שנכנסים לכל בלוג מודגש ומבקשים פרו: חפשו לכם חיים. שמעתי שבקרוב תהיה עריכת HTML חלקית. מכל מקום, אני צופה בלאגן גדול בישרא.
• מה קורה בזמן האחרון עם כל הזמרים ששמים כיפה ומתחילים לשיר על אלוהים ועל אמונה מחוץ לרשתות הדתיות? תקראו לי גזען עד מחר, אבל זה באמת מתחיל לעלות לי על העצבים.
• הורדתי את העברית לאייפוד. מצד אחד זה מגניב ביותר, וזה גם נוח. מצד שני, אם עד היום זרקתי את השירים העבריים "מתחת למיטה" ולא סידרתי כלל את התגים שלהם, הרי שעכשיו אין לי ברירה.
• כחלק מההתלהבות מבוא החורף, התווסף פלייליסט חורף, שם תמצאו שירים שיתאימו בדיוק לימים הגשומים, וגם כמה ברקים פה ושם, בשביל האווירה   

כדי שפוסט יהיה טוב המתכון שלו צריך להיות מושלם. אמנם אני עדיין לא בשלן פוסטים מדופלם, או אפילו שף כמו חלק מהבלוגרים, אבל אני בהחלט יודע לזהות מתי יצא לי פוסט טעים ומתי הוא יצא ממש תפל ומגעיל. אפשר להגדיר את הסיבה שלא כתבתי כבר שבוע כמחסור במצרכים חיוניים. אפשר כמובן גם להגיד שאני עצלן, אגואיסט ומעצבן, וגם זה יהיה נכון.

באותה קלילות מפתיעה שבה הגיע הגשם, כך הוא גם נעלם. לא עוד הגנה שקופה, לא עוד ליתיום בחינם. אני לא יודע אם יש קשר להיעלמות הפתאומית של הגשם, אבל בימים האחרונים משהו מוזר מתעופף באוויר, ואני לא מדבר על קוטל הנמלים המעצבן שכבר כמה ימים עושה לי סחרחורת ולא משנה כמה נינה תשטוף אותו. אני מדבר על זה שבימים האחרונים נחתה עליי מסה של השראה, שגם היא, כמו החבר שלה, גשם, נעלמה במהירות. לפחות דבר אחד יש להם במשותף- שניהם מחלחלים עמוק פנימה, האחד אל התהום והאחת אל המוח שלי. יבוא יום ואותה השראה תפרוץ מהתהום היישר אל הדף. או אל המקלדת. בינתיים היא סתם מחכה שם, נותנת לי לשאוב בכל פעם רק קצת כדי שלא אלכלך את אותם מי תהום בבוץ.

תנו לי לשתף אתכם במשהו שקשור לנרות. לפני שעיצבתי מחדש את החדר היו לי הרבה נרות, ממש הרבה, עכשיו הם סתם מתחת למיטה. בכל מקרה, לפני כמה ימים הוצאתי נר. אחד בצורת לב בריח וניל חזק, שהתפשט בחדר תוך כמה עשרות דקות. שמתי אותו על אחד הרמקולים- מיקום מושלם בהתחשב בצורתו, וביום חמישי בלילה הדלקתי אותו. הלהבה יָנקה בהשתוקקות את השעווה הריחנית יחד עם החמצן והאירה את כל האזור יחד עם המוזיקה. באחד מהשירים, אחד ספציפי במיוחד ליתר דיוק, הרמקול שעליו הוצב הנר החל לעשות רעשים מוזרים. מבט אחד והסתבר שבריכת השעווה הגדולה שהצטברה בנר נשפכה על כל הרמקול בדיוק בקטע מאוד ספציפי בשיר. מוזר. מוזר אך לא מפתיע.

ובתוך כל המוזרויות הקטנות של החיים, שוב מישהו כאן צריך הרבה שקט. גם השקט של הלילה נהייה רועש מדי. חבל מאוד שאי אפשר להנות מהשקט שבשינה. השקט היחידי האמיתי, ובכלל אי אפשר להתענג ממנו. "ישנתי. זה אומר שהיה לי שקט. וואו, עכשיו אני מאוד רגוע!"- הלוואי שזו היתה האמת. הלוואי שזו היתה האמת בכל התחומים בחיים. שוב חוזרים לקטע שבו לטיפשים טוב יותר, ולאלה שחושבים מספיק כדי לא להצליח להירדם רק בגלל שהם יודעים שכשהם יקומו הם יעשו שוב את אותו ריטואל, ויחשבו למחרת את אותן המחשבות, שייכתבו באותם המקומות, לאותם האנשים. אוף, הגבוליות שוב משתלטת. אסיים את הפוסט כאן כדי לא לכתוב יותר נמוך. לילה טוב, הלוואי שלא היינו צריכים לישון- רק לקום  

/עריכה/ הרבה עריכות יש היום.. נהפוך את כולן לכמה דברים:

     • המון תודה לבלוגר המסתורי שהעניק/ה לי פרו. אני מעריך את זה (:

     • ביקשתם קיבלתם- הנה הפרסום במעריב לנוער . תודה ל'קצת פחות מנורמלית' על הסריקה!   

היום החלטנו אני וסאפשיין להפגין אזרחות למופת ולצאת להפגנה למען עתיד החינוך ושכר המורים, תחת הקריאה לממשלת ישראל: "אל תחצו את הגבול!". הסכמנו לשבור את רצף-זמן-החופשה הבלתי שביר שלנו, ולקום בשבע בבוקר. הגענו כל אחד במכוניתו הוא אל עבר אבן גבול ראש הנקרה- חמישים מטר מהחיזבאללה וחצי מטר מסכנת נפילה למים הטריטוריאליים של לבנון. הגענו שעה לפני הזמן וניצלנו אותו היטב לצורך שאיפת אוויר מורים צלול כיין ונקי מריח פחיות טמבור.

בהתחלה ניסו לתקוע בידינו כל מיני שלטי מחאה מגניבים (בחיי שחשבתי שכל אחד מכין את השלט המגניב שלו בעצמו!), אבל הידיים שלנו לא נועדו לשלטים אלא לתמונות. "!press" אחד וגמרנו עניין..

זה היה נחמד לפגוש את המורים והמנהלים, שהתגלו כהיפוקרטים גמורים. היה נחמד גם לפגוש תלמידים אחרים ועיתונאים. רן ארז נאם והמורים צעקו. המורה לספרות ומנהלת בית הספר שלי נאמו גם הן, וגם ראש עריית מעלות, וראש מועצת מעלה יוסף. כמה הופעות ושאר שיט'ס ואני וסאפשיין עפנו לעיר הנהר ללאנצ', משם לביתי לשלוח את התמונות לוואלה!, ומשם לקפה לדינר.

חלק קטן מהתוצאות כאן (תגדילו את התמונות מראש הנקרה עד הסוף לקרדיטי) וחלק נוסף לפניכם.

כמה דברים:

• מעניין כמה ליתיום יש בטיפות הגשם הנקיות שטפטפו בימים האחרונים.. מאז שהגיעו ימים של חורף מצב הרוח שלי יציב ואיתן לחלוטין.
• אני מצטער שהפוסטים קצרים מתמיד בזמן האחרון, אבל היי! בפוסט הזה התמונות הן העיקר!
• בלי להתרברב יותר מדי, אני חושב שיצאו לי תמונות מדהימות.. אלה לא הכל, יש חלק שצריך לסדר, ומחר הוא יופיע (:

עימדו עם הסמן על התמונות לקבלת פרטים!