הצלחתי להגיע לשלב הבא. הגעתי למקום הגבוה. ככה קוראים לו כאן. האוויר פה קצת יותר דליל אבל הרבה יותר נקי. רואים קצת מטושטש, אבל רואים רחוק. ייקח לי זמן להתמצא במרחב החדש הזה. לקח לי יומיים רק כדי להבין איפה אני נמצא, אז מה זו שנה כדי ליהנות ממנו.

קצת יותר מסוכן פה, בגובה. אז נכון שסופות הן דבר נדיר כאן, אבל כשמגיעה לה איזו סופה היא תגיע במלוא עוצמתה. קריר ונעים פה, אבל כשיורד שלג אז הוא מכסה חצי מהגוף שלך. משתק אותך עד שתצא השמש. הקצה של הקצה הוא גם הקצה של החיים שלך. ככה זה בגובה. אתה חייב לשלוט בעצמך. להיות מרוכז. לא לעשות טעויות. לדרוך רק במקומות שאתה בטוח שאתה צריך לדרוך. כאן, במקום הגבוה, לא יעזור לך לרדוף אחרי עקבות של אחרים מתוך אמונה שזו הדרך הבטוחה. כי במקום הגבוה צעדים של אחרים עלולים לגרור את הרגליים שלך אל הסוף של הכל. של החיים שלך ושל הזיכרון שלך. על ההר הכי גבוה אתה צריך לסמוך רק על הצעדים שלך עצמך. לסלול לך את הדרך הכי בטוחה. בטוחה עד כמה שניתן, כמובן. כי פה לא קיימת המילה "בטוח". אתה חייב להשאיר אחריך דם לעיתים כדי להתקדם. להיפצע ולהשאיר שיירים מגופך כדי לעבור. וזו גם השאלה הכי גדולה שאנשים שואלים עצמם במקום הכי גבוה- האם לעקוב אחר הדם שהותירו פורצי-הדרך הקודמים, או לעקוב דווקא אחר סימני-הדרך של אחרים? ובכלל- מה זה הלאה? לאן הולכים מכאן?

בזמן האחרון אני עסוק בלשחק ב-"סולמות ונחשים". מדי פעם בא לו איזה נחש וחושב שהארס הערסי שלו יצליח להפיל אותי, אבל לא. אני כבר חסין לארס. הטיפוס האינטנסיבי הזה הוא חלק מההגשמה של הפוסט המינימליסטי שפרסמתי לפני מספר שבועות ובו דרשתי מעצמי לטפס לרמה הבאה. אז אני מטפס. לאט לאט כמו שאבא אומר. וזה מצליח. אני חזק יותר עכשיו אפילו שאני קצת מצונן.

האמת- הבלוג הזה איבד מזמן מערכו. יותר מדי אנשים קראו וקוראים אותו בסתר, ואני לא אוהב את זה. לשפוך את עצמי במילים על רקע הבלוג הספציפי הזה זו כבר מזמן לא אופציה. הוא כללי מדי. כל מילה שתיכתב כאן תהיה יומרנית מדי. כל אות שתיכתב פה תשלש עצמה בשאלות אינסופיות במסנג'ר מאנשים שהם בכלל לא חלק מהחיים שלי. האם זה שיר פרידה? עוד לא. מה שבטוח הוא שהבלוג הזה צריך שינוי קונספט מהיר. קונספט שישאיר לי את הבמה המאוד נחמדה של הסינרי אבל יאפשר לי לסנן. כמו מראה- לראות, אבל לא את הדבר האמיתי.

מחר יום הזיכרון ליצחק רבין. אני לא אכתוב על זה, כי בחרתי וגרמתי לכך שלא יהיו פה קוראים. אני רק אומר שרובכם לא יודעים מי זה יצחק רבין. רובכם סוגדים לו בלי לדעת למה. רובכם שכחתם שמדובר בבן אדם שבעבר, בדיוק כמותכם, היה נושם. שלא תבינו לא נכון, אני כן מאמין בדרכו של רבין. אבל מעצבן שאנשים נהיו עיוורים. אז שחצי מדינה כבר לא תתחבר ליום הזה, אבל שהחצי השני יהיה אמיתי עם עצמו.

עוד כמה דברים רק כדי לסגור פערים. אובאמה נבחר, וזה מה שרציתי. עוד מעט בחירות כאן, ואני כבר יכול להצביע. אחד, אורן פלג שמו, כתב בוואלה! ZONE על הצבא. כדאי לקרוא. חוץ מזה שיהיו לכם חיים. צ'או.