אי אפשר לקרוא לשבוע "תקופה". זה מן חוק לא כתוב כזה שאומר שאם אתה קורא לשבוע 'תקופה' אתה לא יודע על מה אתה מדבר בכלל, אתה מגזים ולא באמת מתכוון לכך שמדובר בכותרת חדשה בתוכן העניינים. עם כמה שזה נשמע פתטי השבוע הזה היה תקופה מאוד מוזרה, שהשיא שלה התחיל לפני כמה ימים. לפני הכל יש לי כמה הצהרות ואזהרות:

1. אין לי מושג מי קורא כאן, ומה קורא כאן. מה שבטוח זה שאם אתה, גל, קורא כאן, כדאי לך לצאת ומהר. אחרי מה שעשית לי אין לי בעיה להגיד לך את זה ישירות: אתה בן אדם טיפש. מאוד טיפש, וככזה אתה מאמין באמונות טפלות, במזל וכל מה שקשור אליו. אני מודע לך, שאם לא תצא מהבלוג, תסתכן בתאונה שבה יישברו לך שתי עצמות הרגליים ושתי עצמות הידיים. סך הכל יישברו לך 4 עצמות במידה ותמשיך לקרוא..

2. לא כתבתי כי חסרו לי חיים במידה רצינית, ואתם, אתם לא יודעים מה קורה כשחסרים לי חיים.
3. אבא שלי אמר לי אתמול שאף אחד לא מושלם ולכל אחד יש שלדים בארון, או משהו כזה. ואני אומר ומודה, בפעם הראשונה בבלוגי, שהוא צודק. כל אחד צריך את הדברים שלו בשביל להזרים את הדם, ואי אפשר לשפוט אנשים על פי הרעלים שלהם.

4 ואחרון, הפוסט הזה לא יהיה מסודר, לא יהיה רגיל, יהיה ארוך במיוחד. אין לי מושג למה אני כותב את הדברים האלה כאן, ואני גם די מפחד שאני אגלוש למקומות נמוכים, אבל אני מאמין שבסופו של דבר זה יהיה הפוסט ה[xxx] אמיתי ביותר שנכתב כאן.

הכל התחיל ביום חמישי, היום שבו כתבתי את הפוסט האחרון. הייתי יותר מדי מוצף וכתבתי את הפוסט האחרון רק מתוך מחויבות, דבר שבדיעבד התברר כדבר שלא היה צריך להיעשות. כשכתבתי אותו נרדמתי פעמיים על המקלדת, פשוט כך. מערכות וויסות מצב הרוח שלי קרסו כולן, והתעוררתי שלא בטוב ליום שישי שנע מקיצוניות לקיצוניות. בצהרי היום הקדוש קניתי קופסת סיגריות ושמתי אותה בכיס בלי כוונה ממשית לפתוח אותה, סך הכל קניתי אותה כי לא היה לי מטבע לעגלה ותכננתי לתת אותה במתנה.
מפנה בפרשת השבוע הכי חשובה בתולדותיי שלי, התרחשה ביום שבת בערב. עם הרגשה מוזרה ביותר מזה זמן רב, פלוס דיכאון מהיום שמחכה לי עם הזריחה (להזכיר לכם? כל המקצועות השנואים עליי מרוכזים ביום הראשון של השבוע) ניסיתי להירדם. בשתיים כתבתי בעט רועדת את אחד השירים היפים ביותר שכתבתי, ורק לאחר צפייה בשני פרקים של האו.סי (יצירת האומנות הטובה בעולם והיחידה שמצליחה להחזיק אותי שפוי ורגוע גם ברגעים הכי קשים. נשמע שטחי ורדוד, אבל תחזרו לסעיף 3 בהתחלה. אם יש מישהו בארצנו שמצטט ממנה יותר טוב ממני, אני אקנה לו את העונה השנייה ב-DVD ליום הולדת. האמ האמ. הסדרה הזו עוד תקבל כאן פוסט, מבטיח) הצלחתי איכשהו להרדם.

יום ראשון היה סימבולי במיוחד. אחד טהור כזה. יצא שמצאתי את עצמי יושב במקום שבו עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי לפני שלוש שנים בערך ועם האדם שעישנתי איתו את הסיגריה הראשונה. יהודה הוא בין היחידים שאני הכי מרגיש איתו בנוח בעולם, וסתם שתדעו שאנחנו חברים טובים בערך מכיתה א' עם כמה הפסקות שהיו בין שם לשם.
הסיטואציה היתה משופרת לגמרי. הפעם היה לי נגן עם השירים שאני הכי אוהב, היה חורף אמיתי עם גשם, היו סוכריות והיה הרבה שקט, ועם אווירה כזו לא מתווכחים- פתחתי את האייפוד והפעלתי את השיר שבעלי השמיעה האבסולוטית שמביניכם בוודאי יעריכו בדיוק כמוני- Hide and Seek של איימוגן היפ. שיר מושלם כזה לא שמעתי כבר כמה שנים. היחידי שבדיוק כמו האו.סי, יכול להימתח לאלפי צורות ולהפיג מתחים בשניות. הוא יכול להוציא מדיכאון כשרוצים ולהכניס אליו כשצריכים. כזה שעושה צמרמורת בכל פעם מחדש ולא מאבד לעולם ממשמעותו, אלא להפך. עצמתי את העיניים והגברתי את השיר. כמשחק מחבואים עם המוות שאפתי מהסיגריה. הכי החורף שעבר, הכי שאפשר לבקש. מדי פעם פתחתי לחלקיק שנייה את העיניים מתוך רפלקס, ופתאום התמונות שהעיניים שלי צילמו הפכו איכותיות יותר, כאילו די בהעלאת מהירות סגירת הצמצם כדי לקלוט רק את צבעים מסויימים של זוהָר כחול וטהור.

כשחזרתי הביתה אבא שלי קלט את הקופסא בכיס. כמו טירון שכחתי להחביא אותה. הם ידעו שעישנתי בעבר, אבל חשבו שהפסקתי. דווקא ביום הראשון שחזרתי לעשן, ושאני בכלל לא בטוח אם אני אמשיך, הוא היה חייב לשים לב לזה. בניגוד לעבר, לא הכחשתי בכלל, ויצאתי מזה בספין הכי טוב שיכול להיות- אמרתי לו שאני מעשן כבר חודש ומשהו (דבר שהוא לחלוטין לא נכון) ואיך זה שהוא לא שם לב. הפלת האחריות הזולה שלי השתלמה, והכל נסלח כלא היה. נסלח ולא נשכח.

מחמישי לשישי ושבת, ומשבת לראשון, אנחנו מגיעים לשני. קחו נשימה ארוכה כי גם היומיים האלו היו מאוד ארוכים. ביום שני למדתי עד חמש בערב, ובינינו, השד לא כזה נורא. למרות שאידיאולוגית אני מאוד מתנגד לדרך האגואיסטיות-היפוקרטית משהו שהמורים בחרו בה כדי להחזיר לעצמם את המשכורות, יש משהו מהנה בלהישאר עם אנשים חמודים לשעות לא קונבנציונליות. לא הנאה צרופה וכזו שגבוהה יותר מדברים אחרים, אבל עדיין זה נחמד. חזרתי הביתה בשש בערב, עייף לגמרי. שיחה ארוכה עם ההורים, קצת עניינים, ונרדמתי באחת-עשרה אפס אפס. אני חושב ששברתי בשעה זו שיא בחצי שנה האחרונה, להוציא את היום הראשון של "התקופה", שבו נרדמתי בשש. אני לא רואה את עצמי באמת נשאר ללמוד עד שש וחוזר הביתה עם מטריה, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שכדי לשמור על השפיות שלי נאלצתי להישאר בחוץ במשך שלושה שיעורים בכל יום.

התלבטות נוספת וחשובה שאני מתחבט בה ביומיים האחרונים, קשורה לֶמספר בודד אחד. הבדל של מספר אחד שיכול לערער שלווה זה דבר שלא נתפס אצלי בכלל, ואם הבדל של מספר אחד לא נתפס, מה יהיה עם הבדלים של סינוסים, קוסינוסים וקושילרבאקים? אם עדיין לא הבנתם את הכוונה שלי, אני מתכוון שממש לא בא לי ללמוד שבע שעות נוספות בשבוע כדי לעשות 4 יחידות במתמטיקה במקום לוותר ולעשות 3. אני עדיין צריך לברר כמה דברים בקשר לאוניברסיטאות והמכללות, ואם יתברר שהאינטואיציה שלי נכונה יהיו לי פחות ימים ארוכים וימי שישי.

היום היה יום נחמד ביותר. שעתיים תנ"ך עם מורה מוזרה ומבדרת ביותר העבירו לי את הבוקר, שעתיים מחשבים שעברו בקלילות יחסית ושיעור תקשורת מעניין וזריז. אחרי הלימודים פניתי עם סאפשיין ואימהּ אל עבר עיר הנהר, שם אני וסאפשיין בלסנו סיני חסר. טיילנו וישבנו בטיילת כמה שעות טובות, שלאחריהם נדחסתי למונית היחידה שהיתה פנויה, נמחץ בין הסוג של האישה השמנה שלא שמה דאודורנט והסטודנט ששום דבר לא מזיז לו. מזל שהייתי שפוי ורגוע, אחרת לא הייתי כותב כאן עכשיו.

אז הפוסט לא יצא כמו שציפיתי, הוא גם לא יצא לא-כמו-שציפיתי. ניסחתי משפטים מושלמים במשך הימים האחרונים, שכרגע החליטו להישאר במוח ולא לצאת. הפוסט יצא מוזר, והוא יותר פוסט פריקה. למי שצלח אותו מגיע צל"ש, ובתקווה שהימים הבאים ירגישו בדיוק כמו היום, אני הולך עם אישתוני אל עבר הקפה. צ'או J.

/עריכה/ יותר מאוחר אענה לכל התגובות בפוסט הקודם. זה לא אני, זו התקופה, וזה לא תירוץ.

דבר מוזר הוא שאת רוב הפוסטים אני כותב כשאני על סף שינה. הפעם אני כבר 30+ שעות ללא שינה, אז תתחשבו.. היום האכזרי עבר בצורה די כבדה, לא כמו שציפיתי. האוטובוס של המועצה שלוקח אותנו לבי"ס הגיע בתשע וכמה דקות, ובתשע וחצי כבר מצאתי את עצמי יושב ליד חןחן ומקשיב למנהלת הלא מדייקת שלנו, שחושבת שהמורים הקריבו בשביתה יותר. אין לה מושג כמה שהיא טועה: התלמידים שילמו מחיר יקר של פגיעה מובהקת בלימודים ובתעודת הבגרות, פגיעה בחיי החברה שלאחר השביתה, פגיעה בשילוש הקדוש, שהוא חמישי-שישי-שבת ופגיעה במחזור השינה, דבר שגורם לסכרת! (סתם, זו כבר לא אשמתם ). המורים מצדם שילמו את המחיר היקר מכל: הם שילמו...כלום. בעצם, שילמו להם. שילמו להם חודשיים על כך שישבו בבית וישנו. יכול להיות שאני לא אובייקטיבי, אבל איך אפשר להיות אובייקטיבי כשמסתכלים על מה שמציע בית הספר, וזו העסקה: בית הספר לא יוותר לתלמידים על שום חוק, יקיים לימודים עד שש בערב וכן לימודים בימי שישי, וגם לא יפחית בלחץ המבחנים או המחויבויות השונות. אנדרלמוסיה זו מילה קטנה כשמנסים להבין מה ייתנו לימודים מאוחרים. בואו נעשה חישוב קטן: אנחנו אמורים לקום בבוקר, ללכת לבית הספר, וללמוד עד 6 בערב כ-10 שיעורים. אחר כך להגיע הביתה, ללמוד למבחן כלשהו שיתקיים לאחר יומיים, להכין שיעורים, עבודות להגשה וכו', וה"כו'" הזה הוא גם כן לא מעט. תוסיפו לכך את העובדה שאין לך זמן להתאוורר קצת, ותקבלו מתכון מושלם לאלפי תלמידים שיפרשו מהלימודים או ייצאו ללא תעודת בגרות, ולמאות אלפי תלמידים שהציון שלהם ייפגע באופן משמעותי. למרות כל ההתבכיינות המוצדקת הזו, אני לא יכול לשפוט את ההחלטה, בייחוד בשל העובדה הפשוטה שאין לי רעיון טוב יותר. עדיין. רק שלא ייצפו למאיות ממישהו.

כמה דברים טובים שיצאו מהיום הזה:

• פגשתי את האנשים שאני מדבר איתם יום יום במסנג'ר עד השעות הקטנות.. ד"ש.
• הבנתי שאני עייף, ומפסיק כאן להמשיך לכתוב את הפוסט. זה לא דבר טוב אמנם, אבל אני כ"כ הולך לישון עכשיו, שזה דבר טוב מאוד.. אולי אערוך את הפוסט מאוחר יותר, עד אז- לילה טוב .

עמוד הסטטיסטיקות מעולם לא נראה עצוב יותר. כאילו מתנקם בי על שלא דרכתי על אדמת עזריאלי אתמול ועל כך ש..איך נקרא לזה? העדפתי לא להיכנס לבלוג על מנת לא ליפול ברשת. כאילו זו אשמתי שאני באמצע תהליך בניית אתר (עם פוטנציאל רווחי די גבוה אני חייב לציין)... אבל זו אינה הסיבה היחידה שהסינרי שלכם והנוף שלי שחורים- בימים האחרונים נפלו לי הרבה אבנים על הראש, ועכשיו הוא ממש כואב (האבנים מטאפוריות, הכאב ראש לא). יכול להיות שהיעדר השינה הוא מרכיב די מרכזי בכאב ראש שלי. מישהו צריך להבהיר להורים שזה שהם מעירים אותי באחד עשרה בבוקר, לא אומר שישנתי 11 שעות! מי אמר שלא הלכתי לישון בשמונה? כמובן שיש עוד המוני סיבות שבגללן אני לא אסרב לווליום כרגע, אבל נשאיר אותן בראש שלי. יחד עם הכאב.

ומרעה לרעה, לכולנו נכנסה לאוזן ימין הידיעה שחוזרים ללמוד לאחר החופשה (שהיא אמיתית הפעם, לשם שינוי). אצל רוב האנשים ה'תקינים' הידיעה הזו חלפה במוח במהירות, זרקה לו כמה מילים ויצאה בזריזות מאוזן שמאל. רק אצל אלה עם הראש הסתום, הידיעה המסכנה לא הצליחה לצאת ונשארה תקועה במוחם לנצח. נראה לי שמשהו קרה לרן ארז. כנראה שהחתולה שלו מתה או משהו, אחרת איך תסבירו את העובדה שמורה הספורט היחידי ששמחתי לראות על גבי העיתון (כי זה תמיד קשור לשביתה) הפך לאחד פחדן שמפחד להגיש בג"צים ולהתעמת עם יולי-תולי-חתלתולי. מפו-פייטר הוא הפך לפוייה פייטר, ואני עוד חשבתי שאולי בכל זאת הוא יקבל איזו שורה במחברת היסטוריה של הילדים שלי. נראה שהסיכוי הכי גבוה שהר געש יתפרץ, כמו שהבטיח ארז בכיכר, יהיה ברעידת האדמה הבאה. מאז אותה הפגנת ענק העניינים רק הולכים ומידרדרים, בדיוק כמו הכוחות של המורים. לחזור ללמד עם צווים זה לא פתרון אמיתי, זו השפלה יחד עם יריקה בפרצוף, ואני הכי מתנגד. אצלנו בבית הספר מסתמן שהמורים יפרו, כמו בוודאי וועדי-מורים נוספים, את השביתה. בגדול זה נראה המהלך הנכון והמתבקש, אבל אם הם אכן יפעלו לפי הרגש, ולא לפי השכל, לא תהייה להם יכולת ולא תהייה להם הזכות להתמודד מול תלמידים שישברו את חוקי בית הספר. מבחינתי למורה שמסלק אותי ביום הראשון ללימודים בגלל שלא הגעתי עם חולצת בי"ס, אין את הזכות המוסרית להפר צווי מניעה.

ובתוך כך- בטיימינג מדוייק להפליא הפלאפון שלי החליט שלא בא לו לסרטן לי את האונה השמאלית, והפסיק לפעול בדיוק יום לפני שגילו סופית שפלאפונים מסרטנים. אני לא ממש מתרגש מזה, במיוחד בשל העובדה שבזמן שאני כותב את השורות הללו, כל מיני דברים שונים משריצים סרטנים לאוויר העולם שמסביבי: האינטרנט האלחוטי, המסכים השונים, אוויר המזגן, הטלוויזיה ועוד איזה קו מתח גבוה שאבא שלי מתעקש לשכנע אותי שהוא דיבר עם חברת החשמל, וזה לא קו מתח גבוה אלא רק כמעט. מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שסרטן זה לא משהו שאפשר לברוח ממנו, גם אם מאוד רוצים. נכון, אפשר להתאמץ לא להשתמש במיקרוגל לדוגמא, אבל אני אישית לא מצליח לדמיין את חיי ללא סלולרי, אינטרנט, מחשב ואוויר חם לפעמים. אין לכם מושג כמה זה מתסכל להשתמש בטלפון, כשאין לכם מושג מי מאזין לכם בקווים השניים. אי אפשר לדבר חופשי, אפילו לא עם שמות קוד, שכן אז ההורים שלי בוודאי יחשבו שאני עושה סמים, וחבל לתת להם לחשוב ככה בדיוק בתקופה שאני קצת קצר והרבה צריך אותם.

כמה דברים:

• אני רוצה לקחת בחזרה את מה שכתבתי על חנוכה. "חג מושלם"? "נוצץ ומלא גלאמ?" על מה לעזאזל חשבתי לעצמי כששירבטתי את התיאורים האלה? החג הזה רחוק מלהיות מושלם או נוצץ, בדיעבד כמו כל חג אחר. בשבת התארחו אצלנו כמה אנשים, פלוס אח של אמא שלי שחזר מארה"ב. בחיי ששכחתי כמה משהו יותר נוצץ מקריסטלים יכול להיות מזוייף וההפך הגמור ממושלם.
• אם יש לי קוראים מאזור הצפון, כדאי לכם לדעת שב-29 לחודש, שזה אומר יום שישי האחרון לחודש דצמבר, מתקיימת הופעת בכורה ל"טריאלוגו", שכמו שאפשר להבין מהשם כוללת שלוש בנות מוכשרות במיוחד: אסטאר חזן, חן פפיסמדו ואיילה קלמן. זה קורה בפאב הפרה, בשבי ציון, ואני אהיה שם. פרטים אצל חןחן בבלוג. פלוס: אם אתם מהצפון תגיבו, אני רוצה לבדוק משהו J. ובאותה חשיפה, כדאי לכם ללחוץ כאן, ולבקר בבלוג הסיפור-בהמשכים היפה בישרא, ואני לא מגזים.
•  מקסימיליאן הֶקר מגיע לארצנו, ואני ממש רוצה ללכת. מי רוצה ללוות אותי?
• למה לנתק אם אפשר לקרוע? בעת כתיבת הפוסט התחשק לי לנפוש קצת (להתרחק מהבית, נו) ושלחתי מסרון מסנג'רי לדודתי, וגם אחד לבת דודתי, כדי שתבוא גם. כך יוצא ידידיי, שרבים הסיכויים שאצא מחר למסע אל ערי הסרטן- חיפה ות"א . מי אמר להסתכל לסכנה בעיניים ולא קיבל?
• האישיות שלי סרבה שיתארו אותה בשורה אחת, היא אמרה שמגיע לה יותר. כתבתי את זה היום וזה התיאור שיחליף את הציטוט בכותרת. גם האייקון הוחלף לאחד יותר מגניב, עם ראשי התיבות של גרינר סינרי:
                                
  

סתם, לא.

"חנוכה , חנוכה , חג יפה כל כך

, אור חביב מסביב , גיל לילד רך

. חנוכה , חנוכה , סביבון סוב סוב,

 סוב נא, סוב. סוב נא, סוב,

 מה נעים מה טוב..."

איך אפשר שלא להיות קיטשי כששירים מהסוג הזה מושרים כל העת ומפזרים אופטימיות מתפרצת? תוסיפו את הנרות הרומנטיים והריחניים, את המשפחה המצומצמת, את דמי החנוכה הנחמדים ואת כל האוכל המגניב, ותקבלו חג כמעט מושלם. אתמול אמרתי ליהודה שחנוכה הוא החג היחידי שיש לו ניחוח בינלאומי, הוא צחק. אני עדיין דבק בעמדתי- אין מה להגיד, הפעם מויישלה ושאר החברים הדתיים שלו שיחקו אותה והצליחו להרים מעפר בית המקדש חג נוצץ ומלא גלאמ. כבר מהגן חנוכה נחקק אצלי בזיכרון כחג נחמד ביותר, כשסביבון גדול מלא ממתקים נתלה על התקרה ורק חיכה לרגע שיוכל להפיל עלינו הילדים את ההפתעות. חג תמים ביותר, ועדיף שכך יישאר.

ומחורבן בית המקדש לחורבנות עתידיים אחרים. בתקופה האחרונה אנו מתוודעים לאפשרות שתהיה רעידת אדמה גדולה ורצינית בארצנו הקטנטונת. השבר הסורי-אפריקני מעלה לכולם את הסעיף, ואחר כך מתפלאים שיש גזענות  (סתם, אני צוחק). אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש חפץ באיזו רעידת אדמה רצינית שתמוטט בניינים חלשים, תקרע עמודי חשמל וטלפון ותפוצץ צינורות מים. אולי אני נשמע אגואיסט מניאק כרגע, אבל באמת שבא לי משהו כמו בסרטים. משהו שיגרום לאנשים להבין שהם חיים, ושעדיף לנצל כל רגע כי מחר אפשר כבר לא להיות. בכל אופן, אני מצפה למאדר ארת' בחדר, נראה מתי היא תגיע..

מי שכנראה לא יגיע בחיים, הוא המעיל שאני צריך לקנות. עם תקציב שהולם את הניחוח הבינלאומי של חנוכה הלכתי עם אימי ואחי היקרים מפז (סתם נו, רק אימי יקרה) לקריון כדי לחפש מעיל ועוד כמה דברים. בסופו של דבר חזרתי רק עם 'כמה דברים' ובלי מעיל, לאחר שהמעיל הנורמאלי היחיד היה של חברנו טומי הילפיגר (המוכר לאמא שלי: "יש לי מעיל מאמם של טומי!" אמא שלי: "הילפיגר? וכמה הוא עולה?" הוא: "1259 [בדיוק!], תראי איזה הורס הוא! אני יכול לעשות לכם הנחה של 200 שקלים" בפעם הראשונה אמרתי לאמא שלי "עזבי.". אפילו לי יש גבול מסויים...). אבל אל תדאגו לי, בימים הקרובים אהיה בת"א עם סאפשיין ויהודה לסירוגין, כך שאין מצב שאטייל ברחובות הצפון נטול מעיל .

אני חייב לציין שכאשר שמעתי ביום ראשון על האפשרות שנחזור ללימודים ביום שני, נחרדתי למשמע אזניי. פתאום אישוניי קטנו ולא ראיתי עוד. מחסום תנועה נבנה בפי, ונאלמתי למספר רגעים ספורים. כל זה לא באמת קרה אבל אתם מבינים שאלה היו שעות מאוד מעצבנות. מתלבט אם ללכת לשיעור תקשורת כיוונתי את השעון המעורר בפלאפון (שבינתיים שבק חיים) לשעה שבע לאור יום. בינתיים השעות עברו ועברו, ובין סדרה אחת לשניה, ובין תה תותים ללואיזה, דיברתי עם מכריי היקרים במסנג'ר, כשלפתע שמתי לב שהשעה שש לאור יום! מתלבט אם ללכת או לא, ירדתי להכין לי ארוחת בוקר מוקדמת וחזרתי לחדרי בדיוק כמה שניות לפני שהפלאפון התחיל להשמיע קולות של פיט דוהארטי. הקולות של הג'אנקי רק הלכו והתחזקו, ואני הבנתי שזוהי שעתי היפה; הוצאתי לפלאפון את הסוללה והלכתי לישון.

כמה דברים:

• רופוס וואינרייט מכירים? בכל מקרה, אתם חייבים לשמוע את זה. לא חדש לי אבל היום הייתי בסיטואציה שתאמה במדויק לשיר, שהתנגן לי באייפוד (Rufus Wainwright - Tulsa). מצטער על הגרסא, זה הווידאו הכי טוב שמצאתי :/
• עם או בלי קשר למפגש ישראבלוג, ביום ראשון הקרוב אהיה בת"א עם יהודה. מי שקבוע בבלוג ורוצה לדבר איתי לפני, שישאיר בתגובות את המסנ'.
• במידה ועוד לא שמתם לב, התווספה ברשימות רשימה של כל הפוסטים שהתפרסמו בבלוג, על פי סדר כרונולוגי. אם פספסתם, או שזה הלך לכם לאיבוד, עכשיו תוכלו למצוא פוסטים ביתר קלות.
• דצמבר זה אחד החודשים השווים (אחרי ינואר), נצלו כל שניה ממנו!
• בברכת חג אורים שמח ומבדח, גרינר סינרי .