אז הסינרי חוזר? ל-360 שניות בדיוק. בריף קצר ושוב אנטוש אתכם באנוכיות מרגיזה לעולמן של פקאצות בנות 12. פוסט קצר ומיוחד, נטול חוקים דקדוקיים יותר מתמיד אבל אמיתי ברמות.

אז מה עבר עלי? זה כמו לשאול מישהו שחלה בסרטן למה. לפעמים פשוט משתמשים במיקרוגל יותר מדי, וכך- במתכונת אינסטנט הידרדרתי אל המקום הנמוך ביותר בעולם. לא, לא לסמים או לזנות, יותר גרוע, לים המלח. ים המוות הזה הוא אשכרה רוצח מקצועי וממולח, והספיקה לי דקירה קטנה באצבע שגרמה לי סבל מציק כדי להבין ש-9 מ"מ זה לגמרי קטן עליו. אם לא ניחשתם עד עכשיו, או שסתם חשבתם שהסינרי ירד מעצמו למקום שבו הלחץ הברומטרי יכול להרוג אותו, קבלו ממני כאפה וירטואלית. זה הטיול הזה שבא כל שנה ומנסים לשכנע אותך ללכת אליו. אז הפעם הלכתי. טיולים משעממים בגיהינום האמיתי גרמו לי להתגעגע לדשא ולצפון, ובאופן מפתיע (בשבילכם, לא בשבילי) מצאתי עצמי מטפס את מצדה בחמש בבוקר, ובלי שום סבל. אמא אדמה היתה גאה בי. במרומי המצדה היה כ"כ מגעיל ומציק. אולי זה בגלל האובך ששרר שם ואולי זה בגלל כל חסרי האמונות שבגלל שהם במצדה, די-מצדה, החליטו להניח תפילין פתאום. היו גם דברים נחמדים. באכסניה היה ממוצע, עם מרפסות שצועקות "כיף לשתות פה קפה עם סיגריה!" ועם סטיילטול (עזבו את הפירוש עכשיו) היה נחמד. היו אכזבות, בעיקר מאחרים.

אחרי הטיול הגיעה מסיבת פורים בבית הספר. בלי לפגוע ועם כל ההשקעה, היה סאקס לגמרי. נראה לי שדיג'יי שכונתי ואורות דולקים זה לא מתכון מנצח, אבל אחרי שמורה מסוימת, שוב, ראתה אותי שואף אוויר צח, התחיל להיות נחמד. אה כן, וראיינתי את רן דנקר על קפה לפני ההופעה שלו אצלנו.

מאז סגרתי את הבלוג הספקתי לבקר המון בת"א, הספקתי לשמוע המון מוסיקה חדשה, הספקתי לנסות הרבה דברים מעניינים והספקתי לחיות את אותו כלום שחייתי. מה שכן, לא-הספקתי יותר ממה שכן.

בואו נעזוב לרגע את כל השיט'ס החומרניים מלמעלה. הדשא של הסינרי מעולם לא היה גרינר, אבל זה רק דשא, ואני רק סינרי. ביחד זה יוצר איזשהו חומר דישון כימי משהו. מה שאני מנסה להעביר זה שבעצם מעולם לא הייתי שלם יותר עם עצמי כבתקופה האחרונה. מעולם לא נראיתי שלם יותר עם עצמי כבתקופה האחרונה, אבל עדיין, משהו חסר. תולעים משסות בכל האדמה שמתחת לדשא הירוק, שהוא בכלל סינטטי. החללים האלו מותירים ריק מעצבן. הכל הופך רך יותר, קל יותר לריסוק, אבל הכל עדיין שם. הכל קיים ועדיין דברים חסרים.
לא כדי לבכות חזרתי לכתוב את הפוסט הלא מוגדר הזה. גם לא כדי לפרוק או כדי לשתף. אין לי מושג למה חזרתי בייחוד בשל העובדה הפשוטה שלא באמת כתבתי כאן משהו היום. אלה לא חודשיים שעברו. זה לא תמצות של חיים מה שכתוב כאן. זה ממש לא אומנותי וממש לא מעניין. מה כן יש כאן? אוויר.רִיק . כלום, אבל כלום שאפשר לנשום אותו.