בזמן האחרון אני נתקל בתופעה מוזרה ונלעגת שרק הולכת ותופסת תאוצה. המדובר באנשים בורים וחסרי כל השכלה בסיסית שמתאמצים להעלות את הרמה האינטלקטואלית הנמוכה שלהם בכוח. אותם אנשים, אחרי מחרוזת ארוכה של שגיאות הגייה ושגיאות לשוניות בוטות כאלה ואחרות, יבינו לפתע שהם מדברים כמו אנשים שלא סיפרו להם סיפור לפני השינה ויחליטו בבת אחת, ללא שום התראה מוקדמת, לשרבב להקאה הוורבלית שלהם שנינויות כאלה ואחרות. או אז גלגלי השיניים במוח שלהם יעבדו במהירות מירבית, הדיבור יעשה לפתע איטי ומחושב, העיניים תרדנה למטה וקיטור של אדי חמצן משומש יתעופף לו במהירות מאזניהם של המסכנים. אני באמת מרחם עליהם, על כל אלה שהבריאה לא היטיבה עמם. אל תחשבו שאני יהיר, וגם אל תנסו להבין אותי, אבל אנשים כאלו מעלים בי גיחוך פנימי חזק ביותר. הדבר הנורא מכל הוא לשמוע שיחה של שני נבובים שמדברים על נושאים לא חשובים בטון של פרשני חדשות. המילים החדשות שהם ראו רק לפני שנייה בתרגום של טלנובלה סוג ז' נכנסות במהירות ללקסיקון היומיומי שלהם, והם מצידם מרגישים אבן שושן. אז לא, חברים. יש דברים שהשתיקה יפה להם ויש אנשים שהחוכמה מכערת אותם. פעם 40 בלשון, תמיד 40 בלשון.

ומנושא אחד לשני, מחר אני יוצא לגיבושון (אני אסביר מה זה בפוסט הבא) מביה"ס. הדבר הטוב ביותר שיכול לצאת מזה (שניה רגע: "טחחח") הוא שיסוף כל הצורות הגיאומטריות למיניהן עליהן דיברתי בפוסט הקודם. אותם מעגלים יסגרו מחר אבל לנצח יישארו קרועים. פלוס, אני לא מרגיש טוב בכלל. עונת מעבר מציקה ואז אהיה בריא כל החורף, ככה זה בכל שנה. אז שתהיו בריאים, וזכרו- רופאים בועדות רפואיות של הצבא סופם לטפל בעצמם. בואו ניתן לקארמה לעשות לשמנים האלה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב ולהחזיר את הבומרנג. ואם אפשר אז שיפגע להם בדיוק ברקה.

 טוב, אני לא באמת מצטער. זה לא כאילו שאני חייב לכם משהו. בכל מקרה, אני עדיין מרגיש צורך להתנצל, אז נסגור את זה ב-"רצון להתנצלות", רק בלי התנצלות של ממש. אוקיי?

כבר הרבה זמן לא היה כל כך הרבה מיץ מסריח בשקית הזבל שנקראת "חיי". שקית שחורה שרק מבפנים אפשר לראות כמה היא מחביאה. כל כך דוחה שאפילו לסיים את הפסקה העלובה הזו אין לי כוח. אולי זה כי אני לא מרגיש טוב. אולי זה בגלל (וכרגע אני מתאמץ לא לירוק על המקלדת שרשרת של קללות סופניות) כמה מקצועות, אנשים, חברים, דברים, תאריכים ואירועים מסויימים. לא ממש טראגי אבל מספיק כדי לגרום לי לדפוק את הראש בברזל של המיטה ולא לרצות לצאת משם. זה לא כאילו שהשיטה של 'לא לצאת מהמיטה' נחלה איזושהי הצלחה, בדיוק להיפך; אחרי תקופה ארוכה של חלומות נחמדים, כבר כמה ימים שסיוטים גורמים לי להדליק את הטלוויזיה בשלוש לפנות בוקר. זה לא טוב בכלל. משהו לא טוב בכלל.

כמה דברים:

• מעגלים, משולשים ושאר צורות גיאומטריות מוזרות הם רק חלק מהדברים שלא מצאתי להם פתרון בזמן האחרון. אולי זה כי אני כ-זה גרוע במתמטיקה, אולי זה כי ככה זה צריך להיות ואולי הכל פשוט עניין של טיימינג.
• יום אחד, כשיהיה לי כוח לעשות משהו, אני אכתוב פוסט יפה.

תמיד לקראת הסוף דברים מתחילים להסתדר לי. אולי זה טבוע לי באופי ורק אז אני מבין, אולי זה גורל ואולי זה טבוע בתוך כולנו, אבל דברים תמיד מסתדרים בסוף. השאלה הגדולה היא מתי זה הסוף. אז אומרים שמחר זה יום הדין. היום שכולנו נטבע במים, נשרף, נימס, נרקב באדמה, נעלה לשמיים או נהפוך לכל מצב צבירה אחר שאופי חלש מאמין בו. אני לא באמת מאמין שזה אכן יקרה, וגם אם כן, זה יקרה רק בעוד כמה ימים (מחר מאיצים את החלקיקים החמודים בכיוון אחד, ובעוד מספר ימים מתחיל הדבר האמיתי). בכל אופן, די מצחיק להשתעשע במחשבות על סוף העולם. אין לי מושג למה אנשים באמת נלחצים מהניסוי המוזר הזה, נראה לי שזה די מגוחך לסרב או להתכחש להרפתקאה קיומית שכזו (אקזיסטנציאליסטית-סוריאליסטית משהו. והמבינה תבין ).

ב-48 השעות האחרונות טיפסתי לי בזהירות במעלה השלב האחרון של סולם ההתמודדויות עם אובדן. אובדן החופש למי ששואל. כן, אני עדיין תקוע עמוק בבוץ המסריח של האחד בספטמבר (וכבר אי אפשר אפילו לכבות בו את הסיגריות). אבל לאט לאט דברים מתחילים להסתדר, בכל מובן אפשרי. זה שהם מסתדרים ומיתָקנים לא באמת אומר שהם יעבדו מתישהו, אבל נחמד לחיות בעולם הפנטזיות ולהאמין שהם כן.  

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אני במאמצים לחזור למתכונת הפוסטים של התקופה הישנה של הבלוג. פוסטים פנומנליים על דברים שהם בכלל לא דברים. אז מה עוד קורה איתי? הצבא משגע, המוזה בביוב, השיער מקוצץ, הפסקול לא החלטי, הסיגריות חלשות, חזרו השידורים בארה"ב, אזרחות זה בולשיט ואני צריך חופש.

נ.ב. אם זה באמת יגמר בימים הקרובים, המכתב הלא-מקורי בתוך העכבר. המכתב המקורי הפך לאפר, נספג באדמה של מקום סמלי ומי שצריך לדעת יודע. אוהב אתכם ושונא אתכם. צ'או.

מערכת מסודרת של דקות וצלצולים. אנשים מעצבנים, מקומות צפופים, אווירה מתוסבכת, כמה אפשר? מתחיל להימאס עליי הקטע שאני חייב להיכנס לתוך הריבוע הזה אחרי הצלצול. אותה כיתה ריקה מתוכן שהמחשבות של הזומבים שיושבים בה מיתרגמים לקולות שנכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. זה סתם מעמיס על המערכת ועושה כאב ראש. תוסיפו את העובדה שמישהו אחד מלמד משהו אחד שבכלל מישהו אחר רוצה שתלמד ותקבלו מערכת משורטטת ומציקה שמשניאה עצמה בקלות על אנשים כמוני.

אז גרינר סינרי עלה לכיתה יב' לפני פחות משבוע. נו, למה אני לא שומע כפיים? אבל המנהלים אמרו לנו שאנחנו ביב', ושזאת שנה אחרונה, ושעד עכשיו הכנו את העוגה ועכשיו אנחנו כבר מזליפים את הקצפת ושאנחנו הכי גדולים. עכשיו ברצינות- אז אנחנו יב', סו פאקינג וואט? ככל שהימים עוברים, עוברות בי מחשבות זדוניות שהחכמים הם דווקא אלו שהשכילו להבין שאחרי מספר מסויים של שנות עבדות הגיע הזמן לצאת לחירות. אבל זה לא נכון, כי צריך את התעודה הזאת. וככל שהאפסים בה יהיו מעטים יותר, כך האפסים בחשבון הבנק שלכם יהיו לכאורה רבים יותר.

אם הייתם מציעים לי לדלג על השנה הזאת ולצאת עם תעודת בגרות טובה, לא הייתי חושב פעמיים. אני לא רוצה את כל מסיבות הסיום הכביכול מרגשות עד דמעות. אני לא רוצה את כל הטיולים ואת כל ההכנות המציקות לצבא. וזה לא כי אני לא רוצה להתמודד עם פרידות. אני דווקא מאוד רוצה להגיע כבר ליום שבו אראה בפעם האחרונה פרצופים חלולים. אני רק רוצה לעשות את המספרים שלי ולעוף. רחוק.