.Love is gone.

מטעויות לומדים

הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי יושבת סתם כך וחושבת

חושבת על עצמי, על משפחתי, על חבריי ועל חיי

אני לא מרוצה מהם,

ורוצה לשנות, לעשות, לנסות, ואפילו לטעות

כי מטעויות לומדים, כך המבוגרים אומרים

    מטעויות לומדים...

האם המבוגרים צודקים?

האם זה טוב לטעות?

  האם מטעויות לומדים?

האם כדאי לנסות, ואולי גם לטעות או שפשוט לוותר?

מראש לשאלה הזאת יש רק  תשובה אחת,

שקופצת לי ישר לראש

אני חייבת לעשות, לשנות, לנסות, ואפילו לטעות

כי מטעויות לומדים, כך המבוגרים אומרים...

מטעויות לומדים..

אני יושבת ובוהה בעולם,

במבט מזוגג ולא ממוקד

לא מסתכלת על משהו מסוים..

שתי דמעות עגולות וגדולות

מנצנצות לי מזוית העיניים,

מה הן מסמלות? מה הן רוצות להגיד?

אני רוצה לשנות, לעשות, לנסות, ואפילו לטעות

כי מטעויות לומדים, כך המבוגרים אומרים...

מטעויות לומדים...

אני לא מאושרת אך רוצה להיות.!

ואני אשנה, אעשה, אנסה, ואולי גם. אטעה

אבל זה בסדר כי-

מטעויות לומדים...

הוא רץ,

גשם כבד יורד.

הרחובות היו ריקים אבל הוא לא שם לב,

הוא היה מנותק.

הוא הרגיש לא שייך לסביבה שלו.

הגשם דקר אותו, אבל לא היה לו אכפת.

הוא ידע-

חייב להמשיך לרוץ!

הוא לא ידע למה.

הגשם התחזק.

ברחובות זרמו נחלים קטנים של גשם,

והוא לא שם לב.

הוא המשיך לרוץ בתוכם,

עד שלא הרגיש את הרגליים שלו.

הוא התעיף, אבל ידע שחייב להמשיך

מאז, הוא לא זוכר מה קרה.

הוא רק יודע שהיום הזה שינה אותו לנצח.

הוא לעולם לא יחזור להיות עצמו.

אני כל כך אוהבת אותו.

הוא כנראה לא מבין כמה.

אף אחד לא מבין כמה.

למה זה חייב להיות מסובך?

למה החברה שלי,

מהילדות שלי,

  היא חברה שלך?

בחיים לא התבאסתי ככה :[ .

לראות אותכם מתנשקים,

מול העיניים שלי.

זה הכי כואב בעולם...

השתדלתי להתעלם.

שהוא לא יראה שאני מסתכלת.

שהיא לא תראה.

אבל לא מסוגלת,

למה אתה מראה לי שאתה אוהב אותי?

אני לא יכולה לפגוע בחברה שלי,

בחיים שלי לא אהבתי ככה בן אדם.

זה האהבה הכי אמיתית שיש.

ודווקא שזה כ"כ טוב לי,

זה כ"כ רע לי.

הדבר היחיד שרציתי

שראיתי אותו זה להיות במקומה .

תאמת ,שהחיבוק שהוא נתן לי אתמול 

ברגע שהוא ראה אותי ,

כול הדחף הזה להתקרב אליו ,

כול המבטים האלה בעיניים..

אין לי כוח לכלום,

כואב לי הראש,

אין לי תאבון ,

לא הרגשתי ככה בחיים.

ואם כל מה שעובר לי בראש עכשיו ,

עשה לי טוב ליראות אותו .

זה מספיק לי בשביל להבין את עצמי...

אף אחד לא מבין מה אני יכולה להקריב,

למענו, ולמען כולם.

אני אוהבת כל כך הרבה אנשים שחשובים לי.

אני באמת אוהבת אנשים שחשובים לי.

למרות שיש לי חברות טובות,

וגם ידידים מדהימים,

אני עדיין מרגישה לבד.

חסר לי אותו

חסר לי מישהו

שיאהב אותי.

שירצה אותי.

שיגיד לי שהוא אוהב אותי.

שינשק אותי.

ואני תקועה, תקועה באמצע.

אני לא יודעת לאן ללכת,

מה לעשות, ואפילו איך להרגיש.

כל מה שאני רוצה ?

 זה שיהיה לי טוב.

פשוט טוב.

שלכולם יהיה טוב.

אפשרי? -כנראה שלא.

אבל, יש גם צדדים טובים בתקופה האחרונה.

אני מרגישה הרבה יותר טוב ליד אנשים.

אני מדברת חופשי,

מה שפעם לא עשיתי.

אני לא מפחדת להגיד את מה שאני חושבת,

או מרגישה, או רוצה.

כמובן שלא בהגזמה.

זה נראה לי טוב. [ ?! ]

פרידות ?

-תמיד יכאבו.

תמונות ?

-לעולם לא יחליפו את החוויה של

להיות שם.

זכרונות ?

-טובים / רעים ?

תמיד , יביאו דמעות.

ומילים ?

-לעולם לא יצליחו,

להחליף רגשות.

לא יודעת, אני מרגישה ככה.

אני כל הזמן מדברת על איך היה , מה קרה.

כל הזמן מזכירה את העבר.

מגעגועים כנראה.

אני יכולה להגיד משו ?

לפחות שהילדה

שאני

הכי

אוהבת

בעולם

תבין

ש -

אני פה בשבילך לכל בעיה ,

וכשאת עצובה אני מרגישה את זה ונהיית עצובה גם .

כשאת בוכה אני בוכה ,

כשאת שמחה אני מאושרת

שאת מחייכת נהיה לי טוב בלב .

כי את בלב שלי .

ובשבילך הכל !

אני אוהבת אותך.

ומעריכה אותך.

תביני שאת ילדה מיוחדת ויחידה ! את הכי הכי בשבילייי!

איילת?!

כמה שהחיים לא הגונים.

"אני די נרגשת שאני כותבת את המילים האלו,

אני יודעת שהם יהיו זיכרון אחרון ממני בעולם הזה.

העולם הלא צודק או הכן צודק הזה... אתם תחליטו.

מלאו לי 15 לאחרונה, אני עוד ילדה, תינוקת בעולם הזה...

הספקתי להתאהב, הספקתי לשנוא,

הספקתי להיכשל ולעומת זאת גם

להביא 100 הביתה שנתלה בגאווה על המקרר במטבח.

הספקתי להגיד לילד שאני אוהבת אותו,

הספקתי להגיד לאמא ואבא

תודה על התמיכה גם ברגעים הקשים

(וכן, יש הרבה מדי,).

הספקתי לקנות את הג'ינס ב500 שקל וזין על הכול,

כי בשביל מה עבדתי כל החופש?

הספקתי...

לאכול את הארוחה הכי טעימה בעולם,

הספקתי לעזור לזקנה לעבור את הכביש,

הספקתי ללכת להופעה של הלהקה שאני הכי אוהבת,

גם אם זה דרש ממני נסיעה לצפון ביום גשום..

                        הספקתי לקחת מקום 1 בריקוד בקבוצה,

הספקתי להישאר לילה אחד ולהסתכל על הירח,

לדמיין שהיו אנשים שנגעו בו והיו עליו

הספקתי לנסות פעם אחת איך זה

לגשת למבחן בלי להתכונן בכלל,

הספקתי לשבת, ולכתוב לכם את זה..

כל הדברים שכתבתי לכם הספקתי לעשות

מהיום שהודיעו לי שסופי קרב...

עד אז.. לא היה לי אומץ..

עד אז.. מנעתי מעצמי ליהנות

מהדברים הקטנים של החיים

עד אז.. לא הבנתי מה הם חיים

ודווקא בצורה אירונית שכזאת

שהודיעו לי שהרבה כבר לא נשאר לי..

אז התחלתי לחיות..

אני לא רוצה לבוא ולהגיד לכם: " תיהנו מכל רגע",

כי זה אבסורד ואני יודעת שזה בלתי אפשרי.

אני לא רוצה לבוא ולהיכנס לראש של כל אחד ואחת מכם

שקוראים את זה ולדרוש מכם

לרחם עלי ולהגיד: 'כמה העולם ככה או אחר'

אני רק רוצה שתדעו ותזכרו דבר אחד:

החיים האלה כמה שהם לא הוגנים

כי, 

הילד שאני אוהבת מאוהב באחרת

והג'ינס ב500 שקל בכלל לא מתאים לי

ושאמרתי לאמא ואבא תודה הם ראו

בכלל את החדשות של ערב חדש

ושאכלתי את הארוחה מיד אח"כ כאבה לי הבטן

וה100 שקיבלתי היה במקצוע הכי לא חשוב

והנכשל כמובן במתמטיקה

וההופעה שהלכתי...

הייתה עם הפסקת חשמל באמצע השיר הכי טוב

התחרות של הריקוד אפילו לא שודרה בטלוויזיה...

אבל כל זה.... לא משנה!

כי אני יודעת שעשיתי מה שרציתי לעשות!

וזה מילא אותי בהרגשה הכי טובה

ההרגשה האחרונה שזכיתי להרגיש בחיים האלה.

אל תשמרו דברים בלב, תוציאו אותם

אל תאבדו פרופורציות, תנסו לייצב את עצמכם

אל תתביישו להגיד לאדם שאתם אוהבים אותו,

מניסיון זו ההרגשה הכי מדהימה בעולם לשמוע את זה

אל תעצרו את עצמכם. תהיו אתם עצמכם בכל זמן נתון שיש לכם..

ואל תשכחו אותי, כי לא אשכח אוותכם!

תשמרו על עצמכם.