פעם שלישית כבר שאני מנסה לכתוב פוסט.
קשה להאמין שכבר עברו שנתיים.
לא מתעכל אצלי שהיא לא פה יותר.
יש הרגשה כאילו פשוט הרבה זמן לא ראיתי אותה,
ומתישהו כשאני אהיה בדרך הביתה אני אתקל בה למטה.
מה שלא יקרה.
היומיים האלה תמיד מלאים בזיכרונות עליה,
לא משנה מה אני עושה או במה אני מתעסקת,
חושבת עליה.
בדרך כלל הימים האלה גם גורמים לחשוב על החיים,
אפחד אחד לא יודע כמה זמן יש לו ולכן צריך לנצל כל דקה.
היא מזכירה לי כמה מאושר אפשר להיות לא משנה מה קורה בחיים שלך,
תמיד אפשר למצוא את הטוב ולחייך.
נשבעת שאני מתגעגעת אליה כל כך.
כל כך הרבה רגעים שחשבתי שעוד נחלוק,
כל התפניות בחיים..
סיום בצפר.. צבא..
חלמנו על הרגעים האלה.
ביחד.
ועכשיו הכל בלעדיה לא אותו הדבר.
היא עדיין פה איתי בכל דבר שקורה..
תמיד אני מדמיינת אותה, את התגובה שלה.
אנשים באמת תופסים חלל מסויים אצלך..
לכל אחד יש פינה משלו אצלי,
שאף אחד לא יוכל למלא חוץ ממנו..
ואני תמיד ארגיש את החלל שהיא כבר לא יכולה למלא בי.
יהי זכרך ברוך אהובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
