אז אולי זה לא היה בתחנת רכבת ישנה אלה תחנת אוטובוס ישנה.
אבל העיקר זה שהשיר הזה מתאר כל כך בפשטות את מה שעובר עלי... אני בעצמי לא יכולה לתאר במילים כאלה וכל כך בקלות מה עובר לי בראש...
אולי זה באמת לא כזה מסובך, אולי זאת אני שמסבכת את זה כל כך...
אנחנו רבים ומשלימים תסריט שחוזר על עצמו שוב ושוב פשוט בלי להפסיק!
זה לא נגמר בזה כשאנחנו יחד אז זה... זה פשוט מוזר! אנחנו צוחקים ומדברים אפילו הולכים מכות (בצחוק כמוובן) אבל בשניה שאנחנו טיפה מתקרבים חוזרת התחושה המוזרה לבטן שלי וממלאה אותה ואני פשוט לא יכולה לזוז אני תקועה, הוא זה ששולט בהכל הוא זה שמתקרב עוד קצת, הוא זה שמצמיד את השפתיים לשלי... ואני, אני פשוט לא יכולה לזוז!
פשוט נותנת לו להחזיר את הסרט אחורה לנקודת ההתחלה ועוד פעם להריץ חזרה למציאות...
זה קורה ככך במהירות שהראש שלי פשוט לא יכול לעצור את זה.
אני כבר לא ממש יודעת מה להרגיש מה לעשות מה לחשוב, מצד אחד הנשיקות שלא ניפסקות מצד שני הכאב שמסרב להיעלם שאני רואה אותו עם מישהי אחרת.
למה הכל חייב להיות כל כך מסובך?!
למה במבט אחד הכל חוזר אחורה ובמבט שני לאותה מציאות שרק בה לי לנפץ!
אני לא רוצה להתרחק ולאבד אותו אבל אני גם לא רוצה להתקרב ולאבד את עצמי...
אני פשוט נשארת באותה נקודה ולא יכולה לזוז!
נושי... זקוקה לחיבוק>>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
