לא יודעת מה

 אני מפחדת

עכשיו דיברתי עם אלדד בטלפון

אנחנו בסוף יום שעובר ועוד מעט נגמר. את היום הזה התחלתי כשראיתי ממנו בבוקר אסאמס "לילה טוב יפה" אוקי, לא הזיז לי הרבה שרירים 

והחלטתי היום שהוא יתקשר אליי, סתם מן החלטה כזו, היום הוא יתקשר ראשון.

אבל השעה הייתה 14:00 בצהריים וחזרתי הביתה ואמא הייתה בבית ובדרך חשבתי שזה הרגע היחידי שאני עוד ארגיש שאני יכולה לדבר איתו בחופשיות היום בלי לסגור את הדלת של החדר חזק ולאטום את החלונות. אז התקשרתי

ובערב מאוחר יותר היה לי משעמם והתקשרתי.

אבל זה לא הרעיון המרכזי

אחרי שראיתי שכל יום המחר מתבטל לי באופן מפתיע עלה רעיון בראשי שאולי אלדד יבוא אליי הביתה בפעם ראשונה לפני שנעבור דירה בעוד חודש והוא לא יזכה לראות את הבית שבו אני חייה מאז ומתמיד. והוא הסס ואמר שהוא לא בטוח כי... משהו עם חבל שאני אבוא רק בגלל שההורים שלך לא בבית ולא יודעת לא יודעת מן חשב שבגלל שההורים שלי לא בבית אז אני רוצה שהוא יבוא. אבל ההורים שלי אף פעם לא בבית בבוקר אז זה לא מן הזדמנות שאף פעם לא נתנת לי

ואז הוא קשקש משהו שעדיף שהוא יבוא כשהם יהיו בחו"ל וזה יהיה יותר בטוח

והוא בסך הכל לא אמר משהו רע הוא פשוט טיפה סירב להצעה שלי שגם אני בעצמי לא הייתי שלמה איתה, בכלל לא אפילו

פעם הוא אמר שהוא לא רוצה לבוא אליי בגלל שהוא לא אוהב את ה"התגנבות" הזו, כמו לבוא לבית של משהו בלי ידיעתו. וזה יפה וזה מתוק אבל אוף.

להגיע לרעיון המרכזי? טוב.

אני מפחדת אחרי השיחה הזו היא ערערה לי משהו, היא נגמרה ב"אתה רוצה לדבר יותר מאוחר? אתה עסוק בסרט?" "אממ.. כן אני אתקשר עוד שעה בסדר?" "בסדר ביי"

פשוט הסטנדרט ירד. זה היה יום ראשון שבו הסטנדרט ירד ובו אלדד המקסים והמתוק שעושה הכל כמו שצריך לא היה זה.

אז ממה אני מפחדת? אי אפשר לקרוא לזה חרדת נטישה זה לא זה. זה יותר חרדת ירידה ברמה. ברמת התקשורת, ברמת הרצון, ברמת הטבעיות לצור רק טוב וטוב.  ומהצד השני אני פוחדת שנפרד ואני לא אפגוש עוד בחור שעושה הכל כל כך נכון כמו אלדד והוא עם הרף הגבוה שלו יגרום לי לנפנף את כל מי שבא אחריו ולהשאר לבד ולהשאר מחכה ולהשאר מחפשת.

עדיף שלא נפגש מחר ופעם אחת אני רק אהנה מיום חופש ואפילו אפנק את עצמי ואזמין בחמישה שקלים את הפרק החדש של 90210 וזה בטוח יגרום לי להרגיש חופש (כמהשטוח מצידי. קפצו לי. זו סדרה שפשוט מרגיעה לי את המוח ל45דק'.) בזמן האחרון כל בוקר פנוי שלי ביליתי איתו כי זה הזמן היחידי שאני לא צריכה לשקר בשביל לפגוש אותו כי אף אחד לא שואל איפה אני.

קרוב, אבל אין לי את הפחד שמתואר פה,

יש לי פחד משידור חוזר של מערכות יחסים מושלמות שהיו לי אשר איבדו את זה משום שהבחור הפסיק להשקיע ואני הרגשתי פחות נאהבת ועזבתי.

מאוד מעציב אותי כל האנשים שמתעסקים רק בעצמם כל הזמן. זה פשוט בלתי פוסק. גם אני מתעניינת מאוד בעצמי וחושבת מלא על עצמי אבל בזמן האחרון קשה לי לדבר עם אנשים כי הם מדברים רק על עצמם ולכל אחד יש את הצורך הזה לדחוף את עצמו לכל מקום . משהו השתנה.

מאוד נמאס לי מהעבודה בפיצה. שנתיים- הספיק לי. כן, גם העובדים שם כבר ממש לא מה שהיה פעם. כולם הרבה יותר מבוגרים, יש שם גם עובדים בני 40 בערך ואף אחד לא מוכן לאהוב באמת את הזולת

זה מה שאני מרגישה, אנשים שלא נותנים מתוכם אהבה. אני מוצאת את עצמי צמאה ללקוחות כי הם המקור היחידי שלי לאהבה בפיצה הזו, לקצת שמחה לקצת חום.

נועה הציעה שאני אעבוד איתה ברולדין וזה נשמע לי מעולה. אני באמת רוצה. להחליף אווירה, להחליף לתנאים טובים יותר ולהיות קצת יותר מוקפת בצעירים בגילי כי פשוט שמתי לב שחוץ מהחברות הקרובות שלי אף אחד שאני מסתובבת איתו ביום יום לא בגילי! אפשר מאוד להגיד שזה בגלל שהנוער של היום נוראי והם חלולים אחד אחד אחד אחד אחד ואחד לא ואחד אחד אחד...

אני רוצה למחוק את כל הפלייליסט שיש לי בפלאפון ולהשאיר רק שירים שאני באמת אוהבת ושומעת כי כל השאר זה שירים שבתכלס לא היו נכנסים לי לפלייליסט בשום מצב זה רק בגלל שאחותי הביאה לי את הכרטיס זיכרון שלה והם חביבים אז השארתי.

בקשר לנושא החם: מה הכי מכאיב, מרגיז, מעציב, מכעיס וכו'? כרגע, ללא צל של ספק- ההתנהלות של המדינה הזו, אני מזדעזעת כל יום יותר ויותר