אומרים שאני אימפולסיבית

אומרים שאני רגישה

אומרים שאין לי סבלנות

אין לי סבלנות כי לכם אין סבלנות אליי, לרגישויות שלי, אני אימפולסיבית כי אין לי סבלנות להיות במקום שלא טוב לי בו

אתן מהצד חושבות שאני צריכה לספור עד עשר ולנסות להשתלב

אני מהצד חושבת שאתן צריכות לקבל אותי ולנסות להבין אותי ולהיות טובות איתי כי אתן מכירות אותי

נכון, אני קצת יותר רגישה לגסויות, אבל זה לא מדוייק כי אתם גסים בקטע מגעיל כזה שמעורר בי בחילה לכן אני נרתעת וזה בתחום מאוד מסויים של גסויות

ואני לא סובלת דברים אידיוטים ולא בוגרים. אין לי כוח לזה

אני הומאנית יותר, קשה לי לשמוע אנשים מדברים בצורה רעה ומגעילה על אנשים אחרים, שמבקרים מראה חיצוני ופגמים. זה לא יפה וזה לא מצחיק בכלל.

אני לא חושבת שזאת אני שהתשתנתי. בעיניי הסביבה שלי השתנתה והפכה בוטה יותר

ואני לא נהנת לרכל. המשפט "אל תלך רכיל בעמך" מהדהד לי בראש מידיי פעם. אני חושבת שדווקא בגלל שלי הוא מהדהד בראש דווקא אותי מלמדים לקח בנושא, כי לי יש פוטנציאל אמיתי ללמוד מהלקח. 

וזאת התקופה הזו בשנה

התחלף החודש ופתאום כל המצב רוח משנה שעברה נחת עליי שוב

המצב רוח הזה שאין לי כוח להתאמץ בשביל להיות חלק, בשביל להיות שייכת שזה פתאום בכלל לא בא לי בקלות

אז אולי זה לא קשור לשום דבר

אולי זאת פשוט תקופה קבועה אצלי

ואלדד אולי לא העביר אותה אולי היא פשוט הסתיימה ועכשיו היא חזרה ואלדד עדיין פה

אבל אלדד עוזר

אני מרגישה שלו באמת אכפת ממני שאין לו אינטרסים ושהוא דואג לי באמת באמת ולא משחק אותה ושמח בשבילי באמת באמת מכל הלב וזה אולי מה שממכר בבן זוג

אז אני קצת מתרחקת. השאלה היא האחריות של מי היא לקרב אותי בחזרה? אולי שלי. אבל זה כואב לגלות שלא מתאמצים מספיק בשבילך , בשביל להחזיר אותך, להחזיר את הכיף שבלהיות איתך ואת השוני המיוחד שלך. 

נ.ב.

עברתי תאוריה, זה היה כל כך לא צפוי, הייתי כל כך פסימית לגביי התוצאה וזה היה ממש משמח ומפתיע

וקיבלתי את הארון המיוחל ועכשיו אפשר להתחיל לעצב את החדר