לא נפרדנו

החלטנו להשאר

שכבנו על הדשא בפארק שמתחת לבית שלי

הבאתי איתי שקית ובה הפוסט הקודם שכתבתי, שמיכה, עליונית וטישו.

אלדד קרא, אמר שאני צודקת כמעט בהכל ושהוא מעריך את המילים האלה שאני כותבת

אני הייתי נורא בגישה של לא לכאן ולא לכאן. אלדד שאל: את עד כדיי כך מאמינה בנו? אמרתי לו כן. אני מאמינה בנו. אלדד אמר שטוב לנו ביחד מאוד.

כל השיחה הזו שהתקיימה כשעה וחצי זכורה לי כמו חלום.

אני זוכרת שאלדד אמר שהוא לא יודע מה לעשות כי אני לא הכי כיוונתי לפרידה וגם לא ללהישאר. בסוף אמרתי: אז בוא נפרד

והוא אמר שהוא מדמיין את החיים שלו בלעדיי והוא לא רואה שם משהו טוב.

הוא שם את הפנים על השמיכה והתייפח, אמר אוף ספיר אני לא יודע מה לעשות ואני אמרתי לו: אני חושבת שאם יש ספק אין ספק.

שאלתי מה הוא רואה בי, הוא אמר רשימה של תכונות יפות. שאלתי אם יש בי חסרונות הוא אמר שלא, שאני בוכה אבל זה בגלל שאני רגישה וזה לא חיסרון.

אני אמרתי שאשתדל יותר להשאר לישון  אצלו ולא רק לבוא לכמה שעות וללכת. אלדד אמר שככה זה ירגיש לו יותר עמוק.

כשסיימנו הלכתי אליו לישון

ישנתי אצלו גם היום ואני חושבת לעצמי איזה כיף לי להתעורר עם הבחור הזה

אלדד מעריך אותי המון