הינה זה מגיע שוב. דיכאון של יום הולדת. זה בלתי נסבל. חשבתי באמת לחגוג השנה בתאריך העיברי שלי. אבל זה הרגיש לי לא בר ביצוע בחברה בה כולם מתייחסים ומתנהלים רק עם תאריכים לועזיים. זה תמיד הגילאים הזוגיים האלה שבהם מצפים ליותר- גיל 10, גיל 12- בת מצווה, גיל 14, גיל 16 כבר נערה לכל דבר מופרעת, גיל 18 חוקית ובלה בלה, גיל 20.

לא אכפת לי להיות בת 20 זה מעניין לי את ה

כל הגילאים הזוגיים האלה. גילאים אי זוגיים הם קלילים יותר. אני כל הזמן משתדלת להקטין את הגרנדוזיות שהגיל הזה דורש אבל הלב שלי לא ממש מאמין לי. אני יודעת שיש מציאות ואני הכי מציאותית בעולם וזה רק הופך אותי לרגשנית יותר. עצבנית. חסרת סבלנות. זה גם נפל בתקופה כל כך עמוסה שבא למות. כל החגים האלה וכל הזמן יש מלא אוכל מסביב אז גם אוכל כבר לא משמח יותר מידיי. ואלכוהול זה רעל. בא לי לספוג תרבות.

אני מאוד רוצה שיגיע החורף ואשמע את הגשם על החלון. אני לא שוכחת שחורף תמיד עושה לי כאב ראש כי אני לא יודעת מה ללבוש אף פעם. אבל חורף זו עונה שעוטפת אותך. אתה עטוף גם בלי להתכוון.

דברים שחשבתי היום בבוקר 10:40 :

באוטובוס. מולי יושבת ילדה יפה יפה שיערה שטני שהיה הרבה בשמש והפך לבלונד, קצת יבש אסוף בצמה ועיניים כחולות תכלת גדולות עם ריסים עגולים ושטנים, שפתיים אדומות, טי שרט ורודה פשוטה והיא יושבת עם כל הגב שעון יפה על משענת הכסא בלי שום כוונה שישיבתה תהה נשית או כמוסה. נינוחה. מדברת לסבתה הצעירה. ויש לה הרבה שיער בלונדיני בידיים וזה מעורר בי המון סימפטיה. רק לא מזמן אלדד נגע בשיערות שבידי וציחקק, שיחק בהן כמו שאני בשלו, אמר שהן מצחיקות, כל כך לא קשורות לשאר הגוף,שיש בהן מן הגבריות, פלומת שיער גברית שצצה מתוך ידי הרכה והנשית.

זה לא מערער אותי, רק מוסיף בי עיניין.

אני באמצע הסרט הסיפור המופלא של בנג'מין באטן. זה מעניין איך ככל שהוא נהיה צעיר יותר כך זה פחות מסקרן.

סרט מצויין.

אני חושבת שככל שגדלים ככה עושים מהיומולדת פחות ביג דיל.