חברה מהעבודה המליצה לי עלייה מאוד. אמרה שהיא פורחת מאז שהיא הולכת אלייה. 

ביום חמישי ניסיתי ללמוד למתמטיקה ונשברתי קצת. הבנתי שזה מסובך ללמוד בלי מורה. אז התקשרתי למורה פרטית ואחר כך הבנתי שאם באמת הייתי רוצה את זה הייתי נותנת את כולי מפסיקה לעבוד ויושבת רק על המתמטיקה הזו חודש שלם.

ואז נכנסתי לבלבלות רציניות של האם בכלל אני רוצה להתחיל ללמוד השנה? התשובות לשאלות האלו דיי הובילו אותי למסקנה שאני לא שלמה עם זה וכנראה שזה לא נכון לי עכשיו. וביחד עם השאלות האלו יש גם את השאלה 'אז אם לא להתחיל ללמוד, מה כן? איך הולכת להראות השנה הזו?'

הלכתי לפסיכולוגית. פעם ראשונה אמיתית בחיי אחרי שאני חושבת על זה אולי כל חיי.

הפגישה הראשונה התחילה בשאלה אם אני מובכת ועניתי שכן. אם לחשוב על זה בפשטות אתה בן אדם שיושב מול בן אדם אחר שאתה לא מכיר בכלל וחוץ מלדעת שהוא עשה תואר שני בפסיכולוגיה ואת השם שלו אתה לא יודע עליו כלום ומתחיל לשפוך בפניו את כל הרגשות וההיסטוריה שלך. כנראה שזה כל הרעיון וזה מה שנותן את התחושה שהדברים יתקבלו באובייקטיביות. אבל עדיין יש לי רצון בלתי מוסבר לדעת מול מי אני יושבת ובאיזה ערכים ושיטות טיפול היא דוגלת.

"אז ספרי לי על עצמך.."

את האמת שאפילו בפגישה הראשונה שהיא אמורה להיות דיי בסיסית וכללית הצלחנו להגיע לתובנות ועמקים שלא חשבתי עליהם (שזה שיא כי אני חושבת ומנתחת כל דבר בעולם בערך)

אבל אני משתדלת כן לקחת את זה קצת בערבון מוגבל ומחכה לראות אם אני מרגישה איתה ביטחון וחיבור כלשהו בפגישות הבאות כי הנקודה הזו עדיין לא לגמרי ברורה.

כן הייתה לי מעט הרגשה שהיא מחפשת בי עיניין ועסיסיות. וכן היו משפטים כמו "אז את למעשה כל החיים שלך חייה בתחושה ש......." כמו בסרטים וזה קצת שיעשע אותי. זה הופך את הדברים ליותר דרמטיים ממה שאני רואה בהם.

ההרגשה מוזרה. אני מרגישה שאני שמה את החיים שלי ואת ההחלטות שלי בידיים שאל מישהו אחר שאני לא מכירה אבל מאמינה שיש לו את הניסיון והידע הדרוש. השאלה האם היא הטיפוס שאני מחפשת? מקווה להסגר על זה מהר כי מושקע בפגישות האלו לא מעט כסף..