בסך הכל רציתי לכתוב כמה מילים יפות ולהוסיף שיר

ואז חשכו עיניי. למה הכוונה לסגור את ישרא? איך זה יכול להיות? מה טוב בזה?

עד שאתה מרגיש בטוח במקום כלשהו. בחיים לא חשבתי על האופציה הזו. התכוונתי לכתוב פה לעד. אני כאן כבר עוד מעט 7 שנים. הייתי כאן אני נשארת ולא מתכוונת להעלם. חיי מגיל 12 כתובים פה. היסטוריה רצינית. לא פעם אני לוחצת בארקאיות על חודש כלשהו בשנה כלשהי ונהנת לקרוא על דברים מפעם, מנסה להבין מה בידיוק היה שם, מעלה זיכרונות. 

אני עם הזיכרון הבעייתי שלי צריכה את המקום הזה נואשות. חלק רציני ממני קיים פה.

גם את השכונה שהמשפחה שלי גדלה בה מפנים. הם נאבקים. אני לא מבינה מה קורה כאן במדינה הזו

עוקרים שורשים בלי למצמץ 

אנשים דוחים רודפי בצע

בא לי להקיא

זה מזכיר לי את היום הזה בטירונות כשמפקדות אמרו לנו לעקור עשבים שוטים שצמחו להם באמצע כל הכלום והשממה שם

אני עמדתי בצד בין כל הטירוניות שעמלו.

לאחרונה הייתי טיפה מבולבלת, חשבתי, באיזשהו שלב ימאס לנו ואז מה? חשבתי פתאום שאולי אני רוצה לחוות מעוד גברים בחיי, דעתי הוסחה

ואחרי זמן מה של מחשבה, זה נחת עליי, ההרגשה של ההתחלה

נזכרתי בכל היתרונות שיש בו, בכמות ההערכה האינסופית שהוא מעניק לי

נזכרתי מה זה להיות עם גברים אחרים

נזכרתי שעם אף אחד זה לא היה כמו איתו

נזכרתי שאף אחד לא גרם לי להרגיש הבחורה הכי מושלמת בעולם כמו שאלדד גורם לי להרגיש

נזכרתי בחסרונות הקטנים שיש בי, שתמיד התביישתי וחשתי לא בנוח ואז נזכרתי-

שאיתו כבר שכחתי מהם מזמן

ועכשיו הכל חזר בבום כל האהבה העצומה הזו שיש לי אליו, היא תמיד הייתה אבל הבלבול גרם לה להיות לא מוחלטת וזה מרגיש כאילו זה מחייה גם אותו

אז אחרי שנתיים

מתאהבים מחדש