אחרי 4 פגישות שעיגלו את ההוצאה ל1,000 ש"ח הפסקתי.

הפגישות הללו כן הובילו אותי לתובנות ומסקנות חדשות אבל עם זאת גם עירערו אותי מאוד. עירערו כמעט את כל מה שיציב בחיי. המשפחה ואלדד.

גם הקשר עם המטפלת לא היה מדהים עדיין. לא הרגשתי איתה כימייה וביטחון. לא הייתי שלמה עם הטיפול ולכן גם לא הייתי שלמה עם ההוצאה הכלכלית הכבדה.

אבל אני חושבת שזה כן לימד אותי קצת יותר לקבל החלטות ועל עצמי. 

אם להגדיר את עצמי נכון לעכשיו:

אני בחורה שמתחשבת מאוד בסובבים אותה, רגישה ועדינה עם שאיפות.

התקופה הנוכחית היא תקופה אופיינית לקיץ שמלווה בהרבה החלטות וניסיון להתקדם אצל כל הסובבים ואני שונאת את זה. זה מלחיץ אותי. כולם עושים בגדול וזה משפיע. היו לי מחשבות לנצל את השנה הזו ולקדם את היחסים עם אלדד בכך שנעבור לגור ביחד. השיח סביב הנושא הזה היה מאוד כאוב ומבלבל. הבנתי שאני רוצה שזה יגיע אולי בשלב נכון יותר. אני המון בשוק הדירות מחפשת לאלדד ולשני השותפים שלו דירה אחרת טובה וזולה יותר. 

ביום שישי שעבר ה17.6 נקלענו למשבר רציני. אלדד הגיב אליי בחוסר אכפתיות ואטימות. אני הרגשתי שלא אצליח להרדם אחרי לילה כזה בחיים ולהשאר לצידו לא יעשה לי טוב. חזרתי הביתה. לא דיברנו חמישה ימים. זה היה קשה. נתק מוחלט, לא מתוכנן, הרבה סימני שאלה ופרידה שמרחפת באוויר.

להלן קשת הרגשות שחשתי באותם ימי שתיקה: עלבון, כעס, עצב, שנאה, געגוע, בלבול, חוסר וודאות.

ביום רביעי ה22.6 התקשרתי לאדון. הוא בתגובה לקח את הרגליים שלו וכעבור 25 דקות היה אצלי. דיברנו על הימים האחרונים ועל המחשבות. הסברתי לו מה הם הדברים שקשה לי לקבל אצלו נכון לעכשיו. הייתה ועודנה יש אהבה עצומה ביננו. אני אוהבת אותו מבחוץ ומבפנים את האדם שהוא. אלדד הביע סליחה עמוקה.

חזרנו עם המון אהבה. בשישישבת האחרון הוריי היו ביוון ואלדד היה אצלי. היה לנו ממש כיף. הכנו פסטה טעימה בטרוף וחיינו לנו בלי שותפים ובלי אנשים מסביבנו והייתה לנו ליום שלם אחד שגרה משלנו שהקסימה אותי. 

יש לעשות שיחה על העתיד, לשתף בתוכניות ולא לטאטא. לעמוד מאחורי הכוונות.