"...עבר תאונת דרכים קשה והוא במצב קשה."

אני חצי ישנה והמילים קופצות לי לעייניים כמו פצצה, לוקח לי הרבה זמן לעכל את הסמס הנוראי הזה שקיבלתי ממש לפני חצי שעה, הסמס המבהיל כל כך הזה.

לי ולך אמנם לא היה מעולם שום דבר משותף, הרי באנו מחבורות שונות, עולמות אחרים. אנחנו מכירים מכיתה ז' ומעולם לא עלה בדעתו של אף אחד מאיתנו לפנות אל האחר. ובכל זאת אני מרגישה שכואב לי.

בפולין היית שם; נתת לי יד במיידאנק, חיבקת אותי בגטו ורשה והיה כיף לדבר איתך מידי פעם במהלך המסע. מי ידע שאתה כל כך נחמד? מעולם לא היית יותר מאחד ה"מקובלים" בחטיבה בשבילי, סתם עוד 'ערס' מהשכונה.

אבל אתה לא.

והיה ברור שמייד עם ההגעה לארץ כולנו נתפרק ונחזור איש איש לחבריו, אבל עוד לא שכחתי שהיית שם בשבילי, שם. כנראה שגם אתה לא, הרי אם היית שוכח לא היינו עוצרים פעם בהרבה-זמן לשלום ובוקר טוב, ושיחת 'מ'מצב' קטנה בבית ספר, וממשיכים את החיים כרגיל.

אני רוצה להתקשר אליך ולומר לך כמה אני דואגת ורוצה שתחלים, אבל אין לי המספר והאומץ.. ולא מתקשרים לאנשים שנמצאים בבית חולים במצב קשה, אז אני מבטיחה לעשות את מירב המאמצים להגיע לאיפה-שאתה-נמצא, ופשוט לבדוק שהכל בסדר.

אתה יודע, גם אם היינו שוכחים, הייתי עושה את אותו דבר..

דברים רעים לא צריכים לקרות לאנשים טובים.

דברים כאלה לא צריכים לקרות בכלל.

ירדן, אני מחזיקה לך אצבעות!