| 6/2008
מחשבות והגיגים חלק א'.
איזה כיף לי"בניקים, ביום שלישי בבוקר הם יקומו לפרק חדש בחיים.
אני מתה להגיע לפרק הזה בעצמי, לקום ב21 ליוני 2009 לחיים חדשים; בלי בגרויות, בלי לקום כל בוקר ב6 וחצי ולשבת עד 4 אחה"צ ולהקשיב לערימות של שטויות, ובלי האנשים הכל כך טובים שהעבירו לי את 3 השנים שלי בתיכון על הצד הטוב ביותר, אנשים שאני ממש רוצה למחוק מהחיים שלי ברגע שצעד החוצה משער בית הספר בפעם האחרונה.
אני אוהבת את האנשים האלה, הם אחלה. ליום יום.. בצפר, צחוקים, יציאות ביום שישי. אבל זהו. אין לי ראש כמו שלהם, אני הולכת בדרכים אחרות לגמרי.
האמת היא שרובם לא יודעים עליי מעבר לתאריך הלידה שלי, ואני מעדיפה שככה זה יישאר. אני לא סומכת עליהם ב100%, ולמדתי שכשמגלים יותר מידיי לאנשים שאתה רואה ביום יום, הם ישתמשו במידע הזה נגדך, אז אני מעדיפה לשתוק ולשמור את הסודות שלי לעצמי, או לאלה שבאמת אכפת לי מהם. :)
ביום חמישי אני נפגשת עם רוית ונאור מי"ב, עצוב לי שאני נאלצת להיפרד מהם עוד לפני שהספקתי להכיר אותם לעומק. אני אוהבת את הי"בניקים ואני מצטערת שיצא לי להכיר אותם מאוחר כל כך.
הרומן הקצר הזה התחיל לפני משהו כמו חצי שנה, ביום שקיבלנו את תעודות החציון. הברזתי משעתיים תנ"ך כדי לראות את החזרות הגנרליות למופע הכשרונות צעירים, ושם הכרתי את נאור.. הוא ניגש אלי ושאל אותי אם אני אוהבת אנימות (XD הסתובבתי עם התיק צ'מפלו שלי), ובהמשך גיליתי שהוא מתאמן ב'אחריי', ההכנה לצה"ל, יחד עם עוד כמה י"בניקים. דרכם הכרתי כמה אנשים מתוקים מתוקים! ^__^
נו, אני יכולה רק לאחל להם בהצלחה בחיים האמיתיים. בהצלחה!
לא הלכתי לבקר את ירדן בסוף, אין לי זמן לצערי.. גיליתי גם שאי אפשר לבקר אותו וגם לא להתקשר. אז הסתפקתי בסמס.
עדיין מחזיקה לך אצבעות!
אין לי כוח ללמוד להסטוריה, זה כזה חופר ומשעמם ואני מגלה בכל פעם מחדש שאני זוכרת הכל. טוב, חוץ מהחומר האחרוןהאחרון.. כי זה חומר אחרוןאחרון, מחר אני אכריח את עצמי לשבת עליו טוב טוב.
ואם כבר, המורה שלי ממש הרגיזה אותי! ביום חמישי שעבר היא קבעה לנו בוחן על אותו חומר, ולמדתי כמו מטורפת ביום שלפני מ10 בלילה עד 12, וביום חמישי באתי 3 שעות לפני השיעור בשביל ללמוד. ומה קיבלתי מכל ההשקעה? כלום. הדר החליטה שלא צריך להגיש את הבוחן והוא אפילו לא נכלל בציון, היא סתם עברה עליו ברפרוף עם העיניים. :\ אני שונאת אותה, מזל שאני נפרדת ממנה השנה אחת ולתמיד.
ואם כבר מחר, אני הולכת לרופא סוף סוף.
כבר לא כואב לי,אבל הטחור עדיין שם.. ועצם קיומו מציקה לי. אני חושבת שהדבר הכי נורא לאישה הוא להרגיש לא נשית, וככה בדיוק אני מרגישה.
החלטתי שלא אכפת לי איך, מצידי שייכאב לי עד מוות, העיקר שיעלימו לי אותו.
בהצלחה גם לי ^__^
שבועיים סופר עמוסים וכייפים מחכים לי.
יהיה עצום!
תהיו יפים :)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
