לפעמים באים ימים כאלה, אופטימיים מידי.
לא שיש לי תלונות, בכלל לא, אבל דברים טובים מידי מזמינים דברים רעים מידי.
לדוגמא, אתמול הבוקר התחיל לי מעולה... רק אמרתי כמה היום הזה הולך להיות טוב,
ושאני לא אתן לשומדבר להרוס לי את היום הזה.
ואז קראו לי לשיחה ואמרו שיש לי חשד להעתקה בבגרות, ושזה דיי דפק לי את הבגרות...
אני? להעתיק בבגרות?! במבחנים רגילים בסדר, אבל בבגרות בחיים לא...
וזה הרס לי את המצברוח, אבל אמרתי שאני לא נותנת לשומדבר לבאס אותי,
וניסיתי להמשיך את היום בכמה שיותר סבבה.
ואז הגיע היום.
החלטתי לנסוע בייחד עם עוד חברה שלי לבצפר של חבר שלי, לבקר.
בגלל שהיו לנו כמה שעות חופשיות, אמרנו שזה בדיוק הזמן המושלם.
התגעגעתי אליו כלכך למרות שרק התראנו ביום ראשון,
אבל לפעמים יש לי ימים כאלה, שהרגשות מתעצמים והגעגועים רק גוברים...
התגעגעתי אליו. לא יכלתי להפסיק לחבק אותו לרגע.
הזמן עבר יותר מידי מהר, וכבר היינו צריכות לנסוע בחזרה לבצפר.
ברגע שהלכנו ישר רצינו לחזור, רציתי שוב לחבק אותו, ולהישאר שם איתו...
לפעמים יש ימים כאלה, שהאהבה משתלטת עליי, ואני יושבת כל הזמן וחושבת כמה אני אוהבת אותו.
כמה אני מאושרת שיש לי אותו, ואני רק לא רוצה שכל זה יגמר לעולם.
ימים כאלה מדאיגים אותך. עודף אופטימיות זה אף פעם לא טוב מידי.
ודווקא אני יודעת כמה מילים יכולות להשפיע...
אם אני אומרת שהיה לי יום טוב, אחר כך תמיד הכל משתבש,
ומזה אני תמיד כלכך מפחדת.
אז נכון, יש כאלה שיגידו שזה שטויות להאמין בכוח של מילים, אבל זה קרה לי כלכך הרבה,
שאני פשוט מעדיפה לא לקחת את הסיכון, ולפעמים לשמור את הדברים הטובים לעצמי.
אז זהו... אני פשוט אוהבת אותו, וזהו.
ומתגעגעת. כן, גם מתגעגעת. אבל זהו, לא יותר מזה.
לא רוצה להרוס כלום, כי אני אוהבת אותו באמת, ולא רוצה לקלקל את הכל.
אז זהו להיום... דנה בננה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*דנה בננה*