הייתי צריכה את השבוע הזה כדי לסדר כמה מחשבות בראש שלי.
5 ימים של שקט, במקום מרוחק, אבל לא ממש לבד.
השבוע הזה גרם לי להגיע לכל מיני מחשבות שהייתי צריכה להגיע כבר,
אבל רק עכשיו, בשקט הזה הכלכך מיוחד שיש רק שם הצלחתי להגיע אליהן.
אז נכון שחלק מהמחשבות לא טובות במיוחד, אבל הייתי צריכה להגיע למסקנות האלה בשלב כזה או אחר.
חוץ משלב אחד שבאמת נשברתי נפשית, הכל היה בסך הכל בסדר.
אבל זה בדיוק המקום לחשבונות נפש האלה...
הייתי צריכה את השקט שלי של לשבת לבד במשך זמן ופשוט לחשוב..
כן, דווקא במקום הזה שמעלה כלכך הרבה מחשבות,
ובסיטואציה הזאת שגורמת לך לחשוב על כל דבר בצורה קצת אחרת.
היה פשוט מדהים... אין מילים.
לא ציפיתי שזה יהיה באמת כזה טוב, ציפיתי להרבה פחות,
אבל למרות כל הקיטורים והתלונות נהניתי בסופו של דבר.
כן... נהניתי למרות כל הקשיים, והיו לא מעט, אבל התגברתי על רובם.
ופתאום מוזר כלכך לחזור לשגרה, מוזר לחזור ליומיום שהייתי רגילה אליו המון זמן.
לחזור פתאום לכל הבעיות שיש פה... זה מוזר.
גם שם היו בעיות, אבל זה בעיות מסוג אחר, בעיות שניתן עוד לפתור,
אבל פה זה כל הצרות הרגילות של היומיום, ולחזור אליהן זה פשוט מבאס.
אני חושבת שאחרי הכל החמישה ימים האלה שם שינו בי גם משהו...
הרגלים אחרים, קצת מחשבות אחרות, התנהגות שונה, אבל מי יודע, אולי זו רק ההרגשה שלי...
החמישה ימים האלה גרמו לי, אפשר להגיד, אולי אפילו להתגעגע אליו יותר.
זה לא שלא התגעגעתי אליו קודם, פשוט עכשיו, הגעגועים רק התחזקו.
לא יצא לנו להיפגש לפני שנסעתי, ואז במהלך החמישה ימים האלה רק רציתי לראות אותו כבר.
דיברתי איתו כל יום, סיפרתי לו הכל.
כלכך שמחתי באותו רגע שיש אדם אחד שאני יכולה לסמוך עליו ולספר לו הכל,
מישהו שמבין אותי ואוהב אותי, ונמצא שם בשבילי.
זה דבר שהיה לי חסר שם, ולפחות התמיכה שלו, גם אם היא רק טלפונית, עזרה מאוד.
זה היה ממש במקום שהוא בא בסופשבוע.
לא היה לי כוח לצאת מהבית, אז נשארנו כל היום בבית.
היה לי כלכך טוב ללכת לישון מחובקת בזרועותיו, ולקום בבוקר ולראות אותו לידי.
לקום ולראות אותו מחייך אליי את החיוך המדהים שלו,
לראות את המבט המדהים שלו מסתכל אליי באהבה...
אז זהו... קצת עדכונים של הזמן האחרון, כי כבר אין לי כוח לעדכן כלכך הרבה.
עד לפעם הבאה... דנה בננה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*דנה בננה*