התנשקת? ביום שלישי. אהובי מלווה אותי לתחנה ומחכה איתי לאוטובוס בכל פעם (מדהים אותי כמה שזה מקסים, עכשיו כשאני כותבת את זה אני באמת קולטת שהוא התמסר להרגל הזה לחלוטין), וכשאנחנו רואים את האוטובוס מגיע הוא מנשק אותי וחוזר לבית, ומהחלון אני רואה שהוא פשוט מחייך אליי או מנופף לעברי או עושה פרצופים מצחיקים.

אכלת? לא מזמן. יש לי קצת בינג' כי לא אכלתי טוב ביומיים האחרונים...אז כל הרעב מצטבר ללילה. דפקתי שתי פרוסות לחם, אחת עם אריסה מתוקה ואחת עם ריבת פטל (למי אכפת מערבוב הטעמים האלה בבינג'), ותה. לפני זה נשנשתי עוד כל מיני שטויות.

צחקת? לפני כמה שעות, ראיתי ליפ סינק באטל של ג'ימי פאלון, וויל פארל וקווין הארט!

נפגעת? אני נפגעת מאימא ומאבא על בסיס יומיומי. (זה בדיוק מה שנכתב גם בשאלון הקודם)

בכית? אתמול. ראיתי סרטון של פרה מלוכלכת, רזה, גוססת מחוץ לרפת וגועה בכאב כי כבר ניצלו אותה מעבר ליכולתה בשביל החלב שלה.

כשאני לחוצה השיער שלי נושר. זה כבר ידוע. כשזה מחמיר, אני פשוט מסתפרת. לפני שנה-שנתיים פחדתי מלהסתפר, בגלל שהשיער לא תמיד מסתדר באורך מסוים וזה משפיע על מצב הרוח שלי מאוד כשאני יוצאת, או בגלל שהפנים שלי היו פעם מאוד שמנות (היו!!! ) ואם השיער היה קצר הייתי נראית כמו כדור פורח עם פאה...אבל עכשיו אני כבר לא דואגת מזה, אני אפילו מחכה כבר לתספורת החדשה שלי. כי השיער כבר בצבע הטבעי לגמרי שלו, אני אעיף את כל הקצוות המפוצלים ושאריות הצבע בקצה שהפכו לחלודה, והפנים שלי רזו מאוד אז זה יתאים. וזה גיוון! בהתאם לירידה במשקל! אה וגם יותר קל לסדר ולטפח אותו! (מסיכות קוקוס ומקדמיה ורוזמרין ופרינינג אני חוזרת אליכםםםםם)

אמרו לי ששיער קצר תואם יותר לאופי שלי. אני לא יודעת מה זה אומר. אולי כשהוא היה נפוח וממש גלי ואדום זה התאים לאופי שלי. עכשיו הוא סתם הולך לנוח לי על הראש בצבע הטבעי שלו, אז אני לא יודעת.

כשאני לחוצה ה-OCD שלי גם חוזר. שאריות תמיד יישארו לי, למשל תלישת שיער, כשיש לי דחף אני תולשת אבל מצליחה לעצור את עצמי (למרות שיש חשק להמשיך עד שלא יישאר כלום, אבל אני כבר יותר חזקה מזה). לפעמים השאריות פשוט מצטברות למשהו גדול יותר...בחודשים האחרונים אלה מחשבות טורדניות, שגורמות לי לפקפק ברגשות שלי ובהרבה דברים שהייתי בטוחה בהם. אני לא חושבת שאני באמת מפקפקת או מרגישה אחרת לגבי דברים מסוימים, אבל המחשבות האלה עקשניות, חודרות לתוך הראש שלי וגורמות לי כמעט להאמין ולהתנהג בהתאם. הן התחילו גם להשתלט עליי כשאני לא לידו ואז אני דואגת מהמחשבות הזרות שממלאות לי את הראש.

אני יודעת שהן טורדניות מהרבה סיבות. אני יודעת שלפעמים אני גם סתם גורמת לעצמי לסבול ולהילחץ. אני יודעת מה ההבדל בין מחשבה טורדנית למחשבה מדאיגה, מלחיצה או בהתאם לתחושה או סיטואציה או דבר שקורה בחיים האמיתיים. אבל מחשבות טורדניות מכלות גם את כל האמיתות האלה.

אני מנסה להיאחז בדברים שאני יודעת שהם נכונים וששום דבר לא יערער אותם. אומרת לעצמי שאלה המצאות ושאין לי מה לדאוג. מסתכלת בעיניים החמות שלו ויודעת את מה שאני יודעת וכל עוד הוא מסתכל עליי במבט הזה וזה גורם לי להתרגש כמו שזה היה בהתחלה, אז הכל בסדר.

אבל המחשבות הטורדניות מערערות גם את זה.

הן הופכות להרגל.

אני יודעת שאני יכולה לשבור את ההרגל הזה כמו ששברתי הרבה אחרים, או לפחות רוצה להאמין שאני מסוגלת...אני פשוט חיה ביחד עם זה, כי אין לי ברירה, אני לא יכולה פשוט להסתגר בחדר שלי ולנתק קשר עם כל מי שקרוב אליי עד ש"אבריא"...גם אם הייתי רוצה, כי ככה לא הייתי פוגעת בשום דבר, אבל זה לא ריאלי לעשות את החרא הזה, אז אני מזייפת רוגע וביטחון נפשי עד שאאמין להם. עד שהמחשבות האלה ישחררו אותי כבר.