עבר מאז שהייתי כאן פעם אחרונה.

שנה זה לא כל-כך הרבה זמן כשמתבגרים. גם 3 שנים לא. ו-5 שנים מרגישים כמו חודש, בעיקר בתקופה האחרונה. 5 שנים מאז שפשוש נפטר, 5 שנים מאז שהשתחררתי מהצבא...זה האחרון משהו שאני לא מקדישה לו מחשבה או נזכרת בו - הדברים האלה צפים כי פגשתי את שירן חברתי הטובה מהצבא ביום שלישי אחרי שלא ראיתי אותה שנה וחצי. לגבי פשוש שלי, הבת זונה בבית הקברות לחיות מחמד הזניחה את המקום ועכשיו מתכננים להרוס את כל חלקות הקבר ואני צריכה לפעול במהירות להבטיח שלא יזלזלו בשרידים של המלאך שלי.

גם עברה שנת לימודים.

אני כל-כך אוהבת לעצב. אני אוהבת לשבור את הראש, לאתגר את עצמי, לצאת מאיזורי הנוחות שלי, להשקיע בכל אספקט, להילחם על עבודת נמלים שתוביל אותי לשלמות ולא להתפשר על פחות מהכי טוב שיש. אני אוהבת לנסות דברים חדשים כל הזמן, גם מה שאני לא יודעת לעשות - לנסות בכל זאת, ולהתעקש על המצוינות. תמיד הייתי ככה בעיצוב. 17 שעות רצופות כמעט כל יום מול פוטושופ כשבקושי ידעתי אנגלית בגיל 14, לוחצת על פעולות רנדומליות עד שייצא משהו טוב, עד שגיליתי נוסחה מסוימת שתיצור אפקט מעניין. ואפילו בשביל מישהי שהשתמשה בהתחלה בברירות מחדל העלובות שהתוכנה הציעה, התאמצתי שהכל ייצא אסתטי. אסתטיקה. זה הדבר שאני הכי חזקה בו, שהעין שלי קולטת הכי טוב, שאני מרגישה פיזית אם זה פשוט לא עובד ולא מעביר תחושה, אם התחושה שכיוונתי אליה מתפספסת בפיקסל אחד במקום הלא נכון, ואז יש את התחושה הנבונה שצועקת לי "הנה, עשית את זה נכון, זה מושלם".

ואז אחרי יומיים זה לא מושלם יותר. כי שום דבר אף פעם לא מושלם, והפרפקציוניזם שלי הופך לאובססיה, ואני לא יודעת מתי להפסיק, גם כשזה נראה טוב 50 נסיונות לפני מה שעשיתי עד הרגע שבו הכרזתי שסיימתי. אני פשוט יודעת שדברים תמיד יכולים להיראות יותר טוב, ואני גורמת להם להיראות ככה, ואף פעם לא מסיימת. וכשאני כן אני מנסה לנחם את עצמי שמקסימום אחזור לזה שוב ואעשה את זה יותר טוב. גם כן עוד אשליה.

התלמידים סביבי, המורים, והתחושות שרק אני מרגישה וקולטת מהם, והעול הזה שאני לבד עם האבחנות שלי לגביהם.

העצלנות, הבינוניות, הטיפשות, העורמה העסקית המגעילה, חוסר התושייה וחיפוש קיצורי הדרך וחוסר המודעות העצמית שביריס הבת זונה מצליחה לפלס דרכם הצלחה שרקובה מהשורש שלה.

ואז מתברר שגם דור ה-X המטומטמת השנייה מעתיקה בדיוק כמו ביריס, וזה אחרי שהחזקתי ממנה כמישהי שאוהבת לחקור.

בנוסף, גם המורה שלי מחפש ומוצא קיצורי דרך ולוקח קרדיט על דברים שהם לא שלו כי הוא חושב שכולם בורים בתחום ולא ישימו לב. אבל אני שמה לב להכל.

אני לא מבינה, אני פאקינג לא מבינה איך אנשים מצפים להתפתח כאדם וכמעצב כשהם מעתיקים מאחרים, ולא חושבים מעבר למה שהם ראו בחיפוש הראשון בגוגל תמונות, שומרים למחשב, משנים את הצבע and call it a day. ואז אני מרגישה רע עם עצמי שאני מתאמצת כל-כך הרבה כשמישהו אחר העתיק והכריז שעות שהוא עבד קשה. או לחץ על פעולה אוטומטית שנותנת תוצאה סבירה, דבר שבקהילת המעצבים ידוע לשמצה, והמורה אפילו לא טורח לעשות zoom מסכן ולראות כמה זה פאקד אפ ולא מקצועי, ואני הצלחתי לזהות את הרמאות ואני לא יכולה לומר כלום כי מסתבר שלאף אחד לא אכפת.

ואז אני נזכרת שאני הכי טובה בכיתה בלי שהתאמצתי להיות כזו, פשוט עשיתי מה שאני יודעת. אני נזכרת שאני יודעת לעשות דברים שאף אחד אחר לא, ושלצערי, ושאולי זה יישמע מתנשא, אבל אני יותר אתית ופרפקציוניסטית מהמורה שלנו, שלוחש לתלמידים ש"מותר להשאיל". אז מה זה אומר עליך? מה זה אומר שתלמידה שצעירה ממך בעשרים שנה ובלי ניסיון מקצועי בתחום מזהה בדיוק מאיפה "השאלת" ואיזה חרטות אתה נותן כדי למכור את מה שעשית כשלך?

ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שזה לא תפקידי או מקומי לחנך אנשים, או לגרום להם לראות מה שאני רואה. שאין לי אנרגיה לבזבז על הדברים האלה. שאני צריכה להעלים עין, או פשוט ללמוד לחיות עם זה לצידי בלי שזה יתפוס מקום ויפריע לי - כדי שאוכל להתקדם במעלה הסולם בעזרת האנשים האלה, ולא לשרוף גשרים כמו שאני עושה בדר"כ כאינסטינקט ראשוני כי רוב האנשים עצלנים מעתיקנים ואני לא רוצה להיות משויכת למקומות האלה.

אבל, שוב, זה לא אמור להפריע לי במישור האישי. כבר הסכמתי עם אהרון שאם זה מפריע לי כל-כך, זה מפני שהם שמים מולי מראה ומדגישים את החולשות שלי; גם אני רוצה את הקלות הזו של ההצלחה וקיצורי הדרך לפעמים. גם אני רוצה לדעת איך ליצור קשרים בקלות. גם אני רוצה להיות לוחמת. אני פשוט לא נותנת לעצמי כי כל-כך מגעיל אותי שאנשים אחרים עושים את זה ומקבלים טפיחה על השכם על העתקה ועצלנות ולשון בתוך התחת של אנשים אחרים.

מה שכן, לאט לאט אני לומדת להכניס את עצמי לתודעה של אנשים אחרים בזכות עצמי והיכולות שלי והאותנטיות שלי, בלי ליקוקי ביצים ותחת ובלי להיות דבק ובלי להשתפך ולהתקרבן כמו פאקינג ביריס שייקח אותה החושך אמן.

אני מצוינת במה שאני עושה. אני מבהירה את זה לעצמי ולסובבים אותי. אני לא מחביאה יותר את הכישרון והיכולת, אני לא מפחיתה מערכי, אני לא יושבת בשקט אם עשיתי עבודת נמלים של שעות וימים ושבועות כדי להגיע לתוצאה שלא נראתה כמוה בכיתה הזו.

יום שלישי הייתה הפעם הראשונה שאמרתי למורה ולכל התלמידים כמה שאני גאה בעצמי על מה שעשיתי...אני גאה בעצמי שבכלל הודיתי בזה מול כולם.

אני כן לוחמת. אני אלחם על מה שמגיע לי, אני אלחם לעשות את מה שאני אוהבת בסביבה שתעריך אותי, אני אלחם לסיפוק עצמי ומצוינות ושם עולמי כי אני מסוגלת, זהו.