| 9/2010
New Day.
תמיד ידעתי שאמות בלילה.
הלילה הוא בודד, עייף, חשוך - כיאה למוות.
וכמו סופו של יום, כך הוא סוף החיים. ערפילי, אפל, לא ידוע.
והלילה ההוא היה מתאים במיוחד. היה זה לילה בלי ירח, בלי שום כוכב. כאילו גם חבריי היחידים נטשו אותי. כנראה ככה זה כשאתה בסוף.
דממת מוות שררה ברחוב. זה קצת הפחיד אותי, אז עצרתי והקשבתי לנשימותיי. מעולם לא שמעתי אותן טוב יותר. נרתעתי לאחור. נשמעתי כמו חיה רעבה. הבל פי התערבל באוויר שעמד מלכת. רעדתי. זה רק בגלל הקור, אמרתי לעצמי.
באמת היה קר. קר, אבל דומם. רוח לא נשבה, ולא היה ענן בשמיים.
זה היה הלילה החשוך בחיי.
כאילו העולם הכין את עצמו לארועים שעמדו להתרחש.
הייתי לבד. אף לא כלב או חתול אשפתות נראו ברחוב. לא בקע אור מאף חלון.
הבטתי בפעם האחרונה לכיוון הבית. כולם וודאי ישנים. כן, בררתי את זה לפני שיצאתי. אפילו אמא, והיא לא מרבה בשינה. מבט אחרון לעבר הבית.
הגעגועים החלו לבקוע מוקדם מדי. דחפתי אותם חזרה במורד הגרון. געגוע לא יעצור אותי. אסור שזה יקרה. וחוץ מזה, השארתי מכתב. אמא תבין. היא תהיה בסדר.
בכוח ניתקתי את מבטי מחלון הסלון והמשכתי ללכת. לאן? לא ידעתי. אבל ידעתי שאני חייב להמשיך.
צעדיי האיטיים נשמעו כמו רעמים על רקע הדממה. שלחתי יד לאחור. התיק הישן היה שם. לקחתי איתי שמיכה חמה, קופסאת גפרורים, כמה קופסאות שימורים, מחברת ועט. בשביל מה לקחתי מחברת ועט? הייתי יכול לקחת במקומם אולר או מפה, זה יותר שימושי. אבל משום מה, הרגשתי שאני מוכרח שעט ודף יהיו איתי, כדי שאוכל לתעד את תחושותיי ואת תובנותיי מהדרך. פתאום זה נראה לי מאוד טפשי.
הבטתי לאחור. כבר לא יכולתי לראות את הבית. זהו, אין דרך חזרה. הישרתי מבטי קדימה.
הסתכלתי על השעון שעל פרק כף ידי, אבל לא ראיתי כלום. ניחשתי שסביבות השעה שתיים ורבע עכשיו. בשעה כזאת אני ישן בדרך כלל, אבל הלילה לא הרגשתי עייף בכלל. אולי זה בגלל הקור שדקר את פני, ואולי בגלל המחשבות שלא הניחו לי.
למה בעצם אני עושה את זה? מה אני עושה בכלל? אז, בבית, הרעיון נראה לי טוב ומלהיב. עכשיו, רחוק מהבית, אני מתחיל להתחרט.
לא, אסור להתחרט. וחוץ מזה, אין לי ברירה. סקרתי את סביבתי. הייתי במקום לא מוכר. לא אוכל למצוא את דרכי הביתה מכאן.
לא הבנתי איך הגעתי למקום הזה. כנראה הייתי שקוע מדי במחשבות. המחשבות הן גם אלה שגרמו לי לצאת מהבית באחת בלילה כדי לחפש תשובות. לחפש, אבל אולי לא למצוא.
לחפש מציאות חדשה, מקום חדש שאוכל להתחיל בו את הכל מחדש.
למה בעצם? אני לא בטוח. אף פעם לא הרגשתי נוח בעולם הזה. תמיד הרגשתי שזה לא מקומי. תמיד הרגשתי שאני זר בעולם. שהכל יותר מדי שונה ולא מובן ורחוק ממני. אולי עלי ללכת רחוק כדי למצוא מקום שיהיה יותר קרוב אלי. לא באמת האמנתי שקיים מקום כזה, אבל תמיד שווה לנסות.
הבטתי ברחוב הדומם. לא היו אנשים מסביב. הם כולם ישנים, חולמים על חיים של אחרים. מלאי תכניות, גדושים ברעיונות. אבל בבוקר, שוכחים מהכל. קמים בחוסר חשק ליום סתמי נוסף.
אבל עכשיו, אין כאן אף אחד. אני לבדי.
תמיד הייתי לבד, אבל אף פעם לא הודתי בזה.
הבדידות... אף פעם לא חששתי ממנה. להפך, היא הייתה המקום הבטוח ביותר בשבילי.
אבל עכשיו, חסרו לי קצת האנשים. הפנים, הקולות, החיים.
אולי אני כן זקוק לאנשים. אולי לא כולם צבועים, שטחיים וחסרי רגישות. ההתכנסות בתוך עצמי, אני חייב להודות, הופך למשעמם בשלב מסויים.
הרגשתי משהו מחמיץ בתוכי. זה יכול היה להיות אחרת. לא הייתי חייב להגיע למצב הזה. אבל עכשיו מאוחר מדי.
בפעם הראשונה הלילה, הרגשתי משב של רוח. ריח מלוח מילא את אפי. הדממה התחלפה בקולות שכשוך חרישיים.
ים.
כל הנחלים מגיעים לים. ואני כל חיי הייתי נחל, זורם באי נוחות בחיים הפתלתלים. האם הגיע זמני להשפך לים?
המשכתי ללכת. לא יכולתי לעצור. המים הרכים ליטפו את כפות רגלי והזמינו אותי להכנס יותר פנימה.
עם כל צעד, המים כיסו שטח נרחב יותר מגופי. לא היה לי קר, למרות שידעתי שקור המים בעונה הזאת של השנה אמור להיות בלתי נסבל.
המים הורידו את משא התיק מגבי. הם השילו את נעליי ואת גרביי מכפות רגליי. הרגשתי איך הם מכלים את טיפת האנושיות שהייתה בי. לוקחים ממני את כל מה שיכולתי להציע.
המחשבות הפסיקו להציק לי. מאותו רגע, התמסרתי כל כולי למרחב החשוך והאינסופי שעטף אותי.
נשימה אחרונה.
אני ים. אני לילה. אני חושך. אני דממה.
ציוץ הציפורים נשמע מרחוק, וקרני שמש חמימות הפיצו בחדר אור רך.
פקחתי עיניים לאט, ולא הבנתי איפה אני.
הסתכלתי מסביב. המקום הזה מוכר... כן! זה החדר שלי. אבל מה אני עושה כאן?
ניסיתי לשחזר את אירועי האתמול, אבל לא זכרתי כלום.
לצד המיטה היה מונח תיק רטוב. הורדתי מעלי את השמיכה הרכה ופתחתי את התיק.
היו שם קופסאות שימורים, קופסאת גפרורים, שמיכה שהסריחה מרטיבות, עט בלי דיו ודף מקומט.
על הדף היו משורבטים משפטים מחוקים, אבל הצלחתי לקרוא את הרוב.
"....אני ים. אני לילה. אני חושך. אני דממה."
לא זזתי במשך כמה דקות.
ואז, פתאום זה הכה בי.
כן, מתתי באותו לילה.
אבל דבר אחד שכחתי.
השמש נמה כל לילה בתוך הים, אבל בכל בוקר היא שבה ומפציעה בשמי היום.
השעות החשוכות ביותר הן השעות שלפני הזריחה.
אני בחיים. נולדתי מחדש. נשמתי שבה אלי.
הרגשתי כמו שרק יצאתי אל החיים הבלתי צפויים.
הבטתי בעולם בעיניים חדשות.
החיים עוד לפני.
יום חדש מתחיל.
אני כתבתי את זה ^^^
~לא אני כתבתי~
אמרת שתחזור היום בערב. ל"רגילה". בדיוק ביומודת שלך. איזה מזל.
אמרת שתגיע בערך בשש. או בשבע. תלוי בפקקים.
אז היא הכינה הכל למסיבת הפתעה. אפתה בלונים, הדליקה עוגה, ניפחה נרות.
אוי, סליחה, מצטערת, היא קצת מתרגשת.
פשוט לא ראתה אותך כבר כמה שבועות, והליילה אתה עומד לבוא למסיבה.
היא הכינה עוגת שוקולד, כמו שאתה אוהב, עם עשרים ואחת נרות ועוד אחד, שתזכה לשנה הבאה.
וישבה בין הבלונים וחיכתה שתבוא. ושש עבר, ושבע, ושמונה כבר מזמן.
ופתאום, מתקשרים לטלפון. זה אתה. אמרת שאתה נורא מצטער, אבל יש איזה מבצע.
ואני אבוא מחר, מבטיח, אוהב אותך נורא.
והיא צחקה ואמרה, שזה בסדר לגמרי, באמת. וגם אני נורא אוהבת ומתגעגעת.
וחשבה לעצמה, שזה לא כל כך נורא, אם קצת נדחה את המסיבה.
וכיבתה את הנרות וסגרה את האורות, והכניסה את העוגה, עוגת שוקולד, כמו שאתה אוהב.
ובערב שאחרי שוב חיכתה עם הבלונים, והעוגה, והנרות, עשרים ואחת ועוד אחד, שתזכה לשנה הבאה.
ושש עבר, ושבע, ושמונה כבר מזמן.
ופתאום, דפיקה בדלת. ושני חיילים במדים. תכנסו מהר, הוא צריך כבר להגיע.
אבל הם עוד עומדים שם נבוכים, אממ, רק רצינו להודיע..
שגם היום הוא לא יבוא. את מבינה? הוא לא יבוא אף פעם. פשוט היה איזה מבצע..
והיא צחקה ואמרה שזה בסדר לגמרי, באמת, וזה לא כל כך נורא אם קצת נדחה את המסיבה.
וכיבתה את הנרות וסגרה את האורות, והכניסה את העוגה, עוגת שוקולד, כמו שאתה אוהב.
ובערב שאחרי שוב הבלונים, העוגה. הנרות. עשרים ואחת ו..שתזכה לשנה הבאה.
והיא ישבה על הכיסא ושש עבר. ושבע. ושמונה כבר מזמן.
ופתאום, צלצול בפעמון. והם באו, ההורים, החברים, רק תכנסו מהר, כי הוא צריך כבר להגיע.
אבל הם עומדים שם נבוכים, רק רצינו לנחם, ולהרגיע..
ורק כשהם הלכו והיא הביטה בשעון, היא חשבה שאולי כבר לא תגיע הערב.
אבל זה בסדר לגמרי, ולא כל כך נורא אם קצת נדחה את המסיבה.
וכיבתה את הנרות, והאורות, והעוגה. ואז סדרה הכל בערב שוב, שתזכה לשנה הבאה.
והפעם, היא יכלה לחכות בשקט שתגיע, כי אף אחד לא צלצל בדלת, או דפק בטלפון, או התקשר לפעמון.
אוי, סליחה, מצטערת, היא קצת מתרגשת, פשוט לא ראתה אותך כבר כמה שנים.
והלילה, אתה עומד לבוא למסיבה.
~שעת סיפור~
לאישה סינית זקנה היו שני כדים גדולים, כל אחד נתלה מקצה מקל שהיא תלתה על צווארה.
לאחד הכדים היה סדק, ואילו הכד השני היה מושלם, ותמיד העביר כמות מלאה של מים.
מהדרך הארוכה שבין הבית לנהר – הכד הסדוק הגיע רק חצי מלא.
כך זה המשיך על בסיס יומי במשך שנתיים, כשהאישה מביאה הביתה רק כד וחצי של מים.
כמובן שהכד המושלם היה גאה בהישגיו.
אבל הכד הסדוק היה מסכן ואומלל, הוא התבייש בחוסר שלמותו, ובכך שיכל לעשות רק חצי מהעבודה שהוא נועד לעשות.
יום אחד, ליד הנהר, אחרי שנתיים של תחושת כישלון מוחלט, פנה הכד הסדוק אל האישה הזקנה
אני מתבייש בעצמי! בגלל הסדק שבי המים נוזלים כל הדרך מהנהר לביתך!
האישה הזקנה חייכה ואמרה האם הבחנת שבצד הדרך שלך יש ערוגת פרחים ולא בצד השני
זה בגלל שתמיד ידעתי על הפגם שלך, לכן זרעתי זרעים בצד הדרך שלך. ובכל יום שבו חזרנו מהנהר לבית – השקת אותם
במשך שנתיים יכולתי לקטוף את הפרחים היפים הללו ולקשט את השולחן
אם לא היית כפי שאתה, לא היה החן הזה בתוך הבית
לכל אחד מאיתנו יש את הפגמים המיוחדים לנו. אבל אלו הסדקים והפגמים של כל אחד ואחד מאתנו שעושים את חיינו יחד כה מעניינים ומספקים.
צריך להסתכל על כל אדם בזכות מה שהוא, ולהתבונן בטוב שבו.
אז, לכל חברי הסדוקים, שיהיה לכם יום נפלא ותמיד זכרו להריח את הפרחים בצד הדרך שלכם.
- אגרוף ברזל בכפפה של משי.
- "ועל כל דמעה שנחסכה בחיי, תזילו אתם שתיים - עליי. וכל הזיוף שפעם בליבי, נקבר עכשיו, יחד איתי. ועל כל העצב שנאגר בפנים, תבכה נשמתי מבין המתים."
- לנדוד דרומה עם שלכת, לנוח תחת עץ בודד. לגעת בגשם הראשון, לחבוש ציפור פצועה בשלג. להתבונן בשמש שוקעת אל החול, לישון תחת שמיים זרועים כוכבים. להרגיש את הרוח מסעירה את הגלים, לרעוד בתו האחרון, במנגינה של החיים.
- הדף אף פעם לא בוגד בנו. הוא שם, הוא מכיל, הוא מתעד ,ובעיקר מנציח את רשמי הדופק של התת מודע שלנו. הוא לא יגיד לנו "לא" ולא יעביר ביקורת .הוא ימתין בסבלנות עד שיחוש בדגדוג העט ואז יוביל אותנו בנאמנות למקום בו נמצאות התשובות לכל השאלות שלנו...
- אני למדתי שמתחת כל שריון קשה מסתתר לו מישהו עדין שרק רוצה שיבינו אותו ושיאהבו אותו.
~בהפסקה מהחיים, עד שיהיה לי את האומץ להתמודד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
