זה היה במסע בין הראשונים שלי, לא ממש ידעתי מה מצפה לי, רק ידעתי שיש בי הרבה רעל.
המסע היה באזור עוטף ירושלים, אזור שהוא לא ממש נעים לצעדה, הוא מלא בערבים ששונאים אותנו.
למזלי המסע היה דרך ישוב יהודי, אז לא היה כול כך מסוכן.
המסע התחיל, זה היה לילה חשוך במיוחד, לא היה כוכבים היה רק את הירח שמאיר לנו את הדרך.
התחלנו לצעוד, היה שקט במיוחד, כי היה אסור לדבר. שמעו רק את הרוח ששורקת, ואת הנעלים שרוקעות באדמה.
צעדנו במשך חצי שעה, אבל זה היה נראה כמו נצח, בקושי ראיתי את הידיים שלי מרוב החושך, צעדנו אל הלא נודע, היה חשוך אפילו האורות של הישובים הקטנים מסביבנו היו כבואים.
המסע נמשך, ורק חיכתי לרגע שהמסע יסתיים, עם עלות השחר, הישוב היהודי שצעדנו בו, התעורר, והתחילו לצאת החוצה האנשים, לעבודה, לגנים, לבתי הספר. לא ממש הבנתי מה אנשים עושה ב6 בבוקר, בחוץ.
זכור לי שאחזתי בדגל של מג"ב לא ממש הרמתי אותו למעלה, כי הייתי כבר עייף מהמסע המייגעה הזה.
לא ממש שמנו לב לאנשים שמסביבנו, צעדנו בשלנו, ההליכה המבצעית, השקטה, כאילו אנחנו לא שם. אחרי שיצאנו מהיער, המקומיים שמו לב אלינו, הרבה צעקו לנו "תודה", "אוהבים אותכם", אפילו נשמע קול של כאפים בשלב מסויים, אבל לנו היה אסור להסתכל עליהם, או לענות להם.
בשלב מסויים של המסע, שזהו רגע השיא בשבילי, שמתי לב שילדה בת 4, ברחה מאימא שלה, לכיוון הטוריים שלנו, לא ידעתי למה היא רצה אלינו, אבל די התעלמתי ממנה, מאוחר יותר הבנתי שהיא רצה אלינו, ליתר דיוק אל הלוחם הראשון שהיא תראה, והכי מדוייק, אלי, למזלי אני הייתי בסוף, והמפקד עקף אותי.
הרגשתי משיכה קטנה וחלשה ברגל, כשהסתכלתי ראיתי את הילדה בת ה4, שרצה אלי, מחבקת לי את הרגל. עם לא הייתי שם לב אליה, כנראה הייתי ממשיך לצעוד יחד איתה מרוב שהיא קלה.
התקופפתי אליה, וחיבקתי אותה חזרה, בלי שהמפקד ישים לב, היא חיבקה אותי, ונתנה לי נשיקה בלחי, די הסמקתי, ואז היא אמרה לי בקול שקט באוזן.
"תודה לך חייל, שאתה שומר עלי, תודה לך מאוד, שאני יכולה לישון בשקט." זה היה המשפט הראשון שלה, חייכתי אליה בלי לדבר יותר מידי.
המשפט השני שהיא אמרה לי, "שמור על עצמך, כי חסרים גיבורים, אתה גיבור, וכול הלוחמים שם גם גיבורים", קיבלתי שוק, ילדה בת 4, מבינה מה זה גיבור, מה זה לוחם. היא מעריכה אותי, אותנו את הלוחמים, ואומרת תודה, בזמן שאנשים אחרים מנסים רק לדרוך עלינו. היא השכילה יותר מאנשים מבוגרים. היא מעריכה אותנו יותר מאנשים שגדולים ממני ב 30 שנה.
אבל הילדה הזאת... שינתה לי קצת את קו המחשבה.
כול הסיטואציה הזאת, הייתה פחות מ7 שניות, המפקד צרח עלי ברקע שאני אחזור לטוריים, וחזרתי לטור שלי. עם חיוך, הרמתי את הדגל גבוה יותר, וצעדתי עד לסוף המסע עם חיוך, הקושי נעלם, והגאווה הגיע.
לפעמים כשקצת קשה לי, אני נזכר באותה ילדה, ומאמין שיש עוד הרבה כמוה, זה מה שנותן את הכוח להמשיך.
להיות לוחם
להיות קרבי זה לקלל את הגשם והבוץ שעכשיו, אבל להתעקש לצאת למארב בלילה.
להתקשר לאמא, להרגיע, ולהגיד לאבא ש"לא נכון", ואתה בבית שמש ולא בבית לחם.
זה להבין את פחד האזרחים בלי לדעת אם הם מבינים את הפחד שלך.
זה להציץ בשמש השוקעת ולדעת שרק היום התחיל.
להיות קרבי זה לשאול המון שאלות על המוות, בלי לקבל תשובה אחת על החיים.
זה לאבד אחים לנשק, אבל לא את התקווה, הטירוף שבעיניים והצלילות שבמחשבה.
לשמוע על העבר בלבנון, כשמחר אנחנו באיו"ש.
ולהרגיש תחושת נקם אחרי פיגוע, אבל לא להתאכזר לערבי במחסום.
להיות קרבי זה לחלום על חו"ל ולטייל בשטחי A.
לתת ביס בלוף ולחשוב על שווארמה.
להיות קרבי זה לראות את הנוף מהאוטובוס, ולדעת שגם שם צעדת.
זה לתפור מטרות קרטון, אבל לנשום את הקרב.
לקלל שלוש שנים, ולחשוב שזה לא מספיק.
להתעצבן על ההקפצה מהבית, אך להכיר את הזכות שביציאה.
להיות קרבי זה לחלק את האומץ לדרגות שונות של פחד.
זו רעות עמוקה, אבל תמיד מגלים יותר.
זו אפלה מוחלטת, אבל הלילה לבן.
זה לכעוס על החברה שחיכתה ולבסוף עזבה, כי אתה לא בא הבייתה, בלי לדעת
מתי אתה חוזר. זה להפצע רק מרסיסי הלב.
להביט באנשים עם הכומתות האדומות, כאשר לך יש עיינים אדומות.
להיות קרבי זה החרמון והבופור ותל פאחר ותל פארס והסלוקי,
ודגל הדיו באילת, והגולן ולבנון וארץ ישראל כולה.
זה לגמור מסע בחרמון כשאתה אוהב את הארץ הפרוסה לרגלייך.
להיות קרבי זה עבר הווה ועתיד, ולחלום ותקווה, ושקיעות ונחלים, והרים וזריחות,
וכוכבים נופלים, ויש מאין, ועייפות מתמדת, ודתיים וחילונים, וגעגוע וזעזוע,
ויד שתמיד אוחזת בנשק.
זה תמיד לחשוב קודם על המדינה, ולשאוף תמיד ליותר.
זה לא לתת למה שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות.
הקרקע ספוגה בדם, ואנחנו כאן בשבילכם. לביטחונכם.
אוהבים את האנשים. אוהבים את המולדת. נשבעים נצח לירושלים -
כי להיות קרבי זה קודם כל להיות בן אדם!
אמצע הלילה בכפר
מדליק עוד סיגריה לפני מעצר
אני שומר ומואזין שר מרמאללה
בין אנשים בשחור
עובר עוד גדר שקשה לעבור
אני נמצא בין אלחאדר לבית ג'אלה
זה אמצע הלילה
ואולי כבר מאוחר
את לא מתקשרת
אז אולי אבוא מחר
תראי עננים
עכשיו צבעו עצמם אפור
בגלל המצב שלנו
אמצע הלילה בכפר
ירח מאיר לי על זמן שעבר
בסמטאות חייל שם מתפלל
(לכה דודי לקראת כלה)
ריח של שריפות
ושוב קשה לראות
שמלווה אותנו מסך של ערפל
זה אמצע הלילה...
רגע לפני שנשבר
הבוקר מאיר והלילה עבר
אני חוזר והוא עוד שר שם מלמעלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
