Too BUSY writing your TRAGEDY

מתי שהוא אני אתחיל לספר סיפור. סיפור שהוא לא שלי, לא באמת. אלא סיפור שהוא רק חלק ממני, בדיוק כמו שאני חלק ממנו.

אני עוד לא יודע איך הוא יזרום וייצא ממני. איך יתקשרו יחדיו כל הפרטים החמקמקים הנוגעים לא ונוגעים. אבל זה יצטרך להגיע, עם השמות, הזמנים, המראות והצבעים. כי אי אפשר להגיע ישר לנקודה, לאמת המוחלטת. כי אני לא אוכל לתאר את העולמות הפנימיים בלי לעבור בדרך הארוכה של המאורעות בחיים בחוץ.

ואם אספר את הסיפור דרך אירועים ונפשות תועות, ואם אתן לו לברוח מבין ידיי, אז יקשיבו?

אולי לא יקשיבו לסיפור הזה כי הם מוכרחים . אלא דווקא כי הם נמשכים למשיכות העט, לרגעי הפחד ולקבלה שבמילים.

יש הרבה אנשים שם בחוץ, אבל מעט מאוד בני אדם, אבל להגיד את האמת, אני מקווה שאת תוכלי לבוא איתי. שתלכי איתי במורד דרך האבנים הצהובות. מוזר לי קצת שזו רק את שהולכת איתי ולא מצטרף אלייך גם איזה אתה. אולי זה כי נשמה ונפש הן בלשון נקבה ואולי זה כי אני כותב אל הפנטזיה שלי. אבל הייתי רוצה שלמסע הזה, הכתוב, יצטרף מישהו שיכלול את שני המינים. שהחפצים הנישאים בתרמיל שלי לא יישמטו בדרך וייאבדו בדרך אליך. כי במובן מסוים, אם את לא תביני, גם אני לא אקלוט בדיוק.

כי אני צריך אותך שתקלטי אותי ואני רוצה דרכך לראות משהו מעצמי. לראות חלקים ממני דרך נפש תאומה לא זהה וכך, אולי, לראות גם אותך.

זה עדיין מוזר לי, בכלל מה שקורה כאן, כי מסע כזה לא מתחיל בצעד אחד קטן, לפחות לא בשבילי, אלא בצעד אחד גדול וענקי שלאחריו צעדים קטנים רגעיים.

כי אחרי שהיום נגמר יכול להיות שלמחרת אתעורר בתחילת הדרך שוב. כאילו הדרך שעשיתי הייתה רק חלום. כאילו שהמציאות הנפשית האובייקטיבית שלי היא חזקה ומעוגנת יותר מההליכה שלי בדרכים חיצוניות, שחורות על גבי לבן.

אולי במובן מסוים המציאות הנפשית שלי קפואה יותר ממסע דרך מבוכים בחיים אשר לעתים משתנים כל יום ולעתים מחזירים אותי אחורה אבל אני אנסה לכתוב את הדרך על פיתוליה.

ואם בדרך הזו, אני אזרוק כמה מילים כמו "זין", "חרא" ו"לדפוק", אז זה כי אני חייב לצבוע יופי בכאב, לבן עם שחור וכל הצבעים עם שום צבע.

כי לכל אחד אהבות משלו, חלומות ופנטזיות - ואני, כחלק בלתי נפרד ממני, חולם על פירוק ושיגעון, נמשך למקום הזה של כאב ושדים. לא כדי להביס אותם אלא כדי לחיות איתם, להיות איתם שם, איפה שאני צריך להיות.

ואני מבטיח לך שתהיה אהבה ושמחה וטמטום חסר פשר שם בדרך, גם אם קצת יותר קשה לשים אותם בליל סערה למול נייר לבן ולחלום אותם ככה פתאום.

אבל המסע בתוך הסיפור יהיה קשה, מפרך אפילו. גם אם אחרים לא יבינו איך ילדים בשנות העשרים לחייהם, חכמים ולמנסים ללמוד על חום אנושי, נאבקים ככה סתם ביום שישי חמים.

אבל אני רואה את הקרה* מתגבשת לה כל יום מחדש סביב הנפש בלי קשר לעולם שבחוץ. וכל יום אני לוקח את הפטיש וסודק אותה, נותן לקרני אור לצאת ממנה החוצה. אך יותר ימים מאשר לא, אני לא מצליח ליצור את הסדקים והחוויות בעולם נחוות באופן מוקהה, חצי חוויתי, שבר אמיתי.

אבל אני חוזר כל יום מחדש, להיאבק וליפול. להישבר ולבנות בשביל רגעים שלא נמצאים במילים.

*קָרָה או כּפוֹר היא תופעה בה נוצר כיסוי של קרח.