שלום לכולם!
כבר בפוסט הראשון כתבתי, שתוכן הבלוג הזה ייקבע על ידי קוראיו, באופן של תגובות וכניסות. מאחר שאני רואה שנותרתי, בעצם, עם שני מגיבים - ושניהם אנשים שאני יכול לדבר איתם גם ביומיום (רוני ואתי, אם לא הבנתם, כוונתי אליכם) - אני מתייחס לבלוג הזה עכשיו כאל סוג של יומן. שוב, לא "חיי מודפסים לכל דורש" חס וחלילה (יש לי עוד שישים שנה, בערך, עד האוטוביוגרפיה), אלא יומן של רעיונות שעולים לי ושאני לא רוצה לאבד. מה ההבדל בין זה לבין מה שהיה כאן קודם, אתם שואלים? עכשיו לא אכפת לי אם קוראים אותי, ולכן אני לא מנסה לעשות את עצמי מובן או קורקטי.
אני חושב לא מעט לאחרונה על הנושא של אינטראקציות בין אנשים - מה מעורב בהן, מה התוצאות שלהן, מה אנחנו מנסים להשיג בשיחה או פגישה עם אדם אחר. אני לא מתכוון לסוג השיחות שבו אני מנסה להיות נחמד למישהו כי אני צריך שקל או סיכום שיעור, וגם לא לסוג השיחות שבהן המטרה שלי היא להיות נחמד (או לא נחמד) למישהי כי אני רוצה אותה. אבל שיחות עמוקות, רגשיות או פילוסופיות עם אחרים - למה, בעצם, אנחנו צריכים אותן? אציג שלוש גישות.
הגישה הראשונה היא כזאת שאני מייחס - בצדק או שלא בצדק - לידידי אלון. לא כי הוא מנהל שיחה בצורה כזאת, אלא בגלל טענתו שמטרתם של כל בני האדם היא להתפשט, להתרחב, ומכאן שטוב יותר להיות נאהב מאשר לאהוב, וכמו כן - עדיף להשמיע מאשר לשמוע. על פי גישה זו, אנחנו רוצים לבטא את עצמנו, להקרין את הרעיונות והדעות שלנו לתוך אחרים, ולכן מטרתנו בשיחה היא, תמיד, להישמע יותר מאשר לשמוע. בהקצנה (וכל תיאוריה היא, בעצם, הקצנה או הגזמה כלשהי, שנועדה לעשות את הדברים ברורים יותר), הסיבה היחידה שבגללה אנחנו מקשיבים לאדם שמולנו, היא כדי שירצה להמשיך בשיחה. המטרה - להעביר את עצמנו אליו, לשנות את הדעות שלו, להפוך אותו לנו או למשהו ששייך לנו.
בגישה הזאת יש בהחלט היגיון, והיא מתיישבת עם ההנחה בדבר טבעם האנוכי של בני אדם, וכאמור, הרצון של כל אדם להתרחב ולהקרין את עצמו באופן כמה שיותר חזק. אם נשאל את האדם הממוצע למה הוא מדבר עם אחרים על דעות / רגשות שלו, הוא כנראה יבחר בגישה הזאת, בכך שיאמר: "כדי לבטא את מה שאני מרגיש / חושב". זו, אם כן, היא התזה שלנו. עם זאת, יש לי בעיה גדולה אחת עם התזה הזאת, והיא העובדה שהיא הופכת כל שיחה למאבק, קרב מוחות או חטיפת מיקרופונים. בטהרתה של התזה, כל משפט בשיחה צריך להיות מתוזמן, מכוון, כדי להשפיע על בן-השיח; חולשה, כמובן, היא לא אפשרות, או לכל הפחות היא בחירה שמשמעותה הפסד.
האנטיתזה - הניגוד לתזה - היא גישה שאני מייחס לבן דודי היקר, שחר. בשיחה שניהלתי איתו על שיחות - אני כבר לא זוכר בדיוק באילו נסיבות - הוא הגן בדרכו הצינית-הומוריסטית על התזה, לפיה מטרתה של השיחה היא לשמוע. "אתה כבר יודע מה אתה רוצה להגיד, ולכן זה הרבה פחות מעניין מאשר לשמוע את מי שמולך". הטענה הזאת מעלה עוד פגם חשוב של התזה - אם אתה תמיד רוצה לומר אותם דברים, ויש לך כבר טכניקות שבהן אתה אומר אותם, שיחות עם אחרים הופכות לדבר משעמם למדי. במשך הרבה זמן, האמנתי בגישה הזאת; שיחה, חשבתי, היא כלי לצבירה של ידע, של רגשות ושל חוויות שאתה רוצה להכיר, אבל לא רוצה לחוות בעצמך. היא נובעת מהרצון לדעת - עוד יצר אנושי בסיסי - וכמובן מהרצון להכיר באמת אדם אחר, להזדהות איתו - ואולי גם לשלוט בו, כי ידע על אדם גם הוא דרך של שליטה, אולי מעודן ואלגנטי יותר מזה שמציעה התזה שלנו.
הבעיה שלי היא, שגם על פי האנטיתזה שיחה היא מאבק, גם אם מודחק - כל מילה שאני אומר נועדה לגרום לאדם שמולי לדבר ולשפוך את נפשו באוזניי, בעוד שאני מנסה לדבר כמה שפחות, כדי לא להפריע, וכי הדברים שלי מעניינים אותי פחות מאלה שלו - ואני הרי רוצה למקסם את העניין וההנאה שלי מהשיחה. אם שני הצדדים דוגלים בגישה הזאת, השיחה צפויה להיות שקטה ומהוססת מאוד.
הסינתזה - מעין שילוב בין הגישות, שעל פי הגל הוא תמיד הפיתרון שהמחשבה שואפת אליו - היא גישה שחשבתי עליה לאחרונה, אולי בהשפעת הקריאה השנייה ב"תמונתו של דוריאן גריי", ומתבססת על הנחות מסוימות בסוציולוגיה מודרנית. על פי חלק מהזרמים בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה חברתית, הזהות של אדם מובנית אל מול אנשים אחרים, ונובע מכך בעצם שמלבד אולי איזה גרעין, כולנו משנים את אישיותינו והתנהגותנו על פי הסובבים אותנו. ההסתכלות, אם כן, היא לא על אנשים - כי לא רק אני מבנה את זהותי לפי אחרים, אלא גם האחרים עושים זאת כלפיי וכלפי אחרים - אלא על דינמיקות בין אנשים ובין קבוצות.
אם נחיל את העיקרון הזה על שיחות בין אנשים, חל שינוי מעניין שמאפשר שילוב בין שתי הגישות שהוצגו קודם, וזאת משום שאנחנו לא יודעים מראש מה ברצוננו להגיד. הדברים שאותם אנחנו אומרים לא נקבעים ומעובדים מראש, אלא הם תוצאה של הדינמיקה בינינו ובין האדם שאיתו אנחנו מדברים. המילים שלנו ואלה שלו יוצרות דינמיקה חדשה, שיוצרת מילים חדשות, משנה את הרעיונות שאנחנו מציגים - אם תשימו לב, במעט מאוד שיחות נותר רעיון או מוטיב כלשהו יציב לאורך זמן - ולבסוף, כתוצאה מכך, משנה אותנו. שיחה היא טובה לא בגלל שהרעיונות או הרגשות שלנו, כשלעצמם, מעניינים, וגם לא בגלל שהרעיונות או הרגשות של זה שאיתו אנחנו מדברים הם כאלה, אלא בגלל שהשילוב ביניהם הוא טוב ומעניין. לכן קורה ששיחות שלנו עם אדם שדומה לנו מאוד עשויות "להיתקע", או לחלופין לזרום ולהיות משעממות מתחילתן ועד סופן, בעוד שדווקא שיחות עם אנשים שונים לחלוטין עשויות לפעמים להיות מרתקות ומהנות (הבהרה: הדוגמא שהצגתי כאן אינה חוק כללי, רק מקרה).
כמו התפישה שלי לגבי יצירה: המטרה של שיחה היא לא ביטוי "כן" או "אמיתי" של אחד הצדדים או של שניהם (אם דבר כזה הוא בכלל אפשרי, כפי שהתלוננתי לפני שני פוסטים), אלא יצירה של דבר מיוחד, יפה ומעניין. ויצירה של דבר כזה, כתוצר לוואי, הופכת אותנו למיוחדים, יפים ומעניינים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
