שרטוטים בחול

אוקיי, חזרתי לבלוג. חזרתי לא מתוך אהבה גדולה לישראבלוג, אלא מתוך תסכול עמוק: תסכול לא מאתר כזה או אחר, או מבלוג כזה או אחר, אלא מרדידות השיח הפוליטי בארץ. מה שמפריע לי במיוחד הוא שלמרות שכל הכלים קיימים, כל המונחים מצויים, כל אחד מנסה להמציא את הגלגל מחדש כשהוא בא לדון על פוליטיקה, וכולם נמנעים במופגן משימוש במונחים תיאורטיים. האם יהיה הגיוני לדון על פיזיקה בלי נוסחאות? על כלכלה בלי מאקרו, מיקרו ותימחור? באותה מידה, אין היגיון בכך שלא מדברים על יחסי החוץ של מדינת ישראל דרך מונחים קבועים ומגובשים של ביטחון לאומי, אינטרסים ואסטרטגיות, שנבחנים דרך הפריזמה של הגישות התיאורטיות השונות בתחום היחסים הבינלאומיים.

דוגמא שמרגיזה אותי במיוחד היא הטיעון, שיועלה תמיד במסגרת כל דיון אסטרטגי, רציני או לא רציני, לפיו "הערבים מבינים רק כח". כך, באמרה פשוטה זו, פוסל הגאון התורן שזורק אותה את כל התכנונים, ההיגיון ומערך השיקולים, ולכאורה מצדיק באופן בלתי-מעורער את הגישה שלו, שלרוב מתמצה בהפעלת כח, כח ועוד כח, עד שמשהו, איפשהו, יזוז. הדבר המעניין הוא, שהטיעון הזה נוטה לעלות תמיד, על ידי כל מדינה שניצבת מול יריב. הרוסים מבינים רק כח, האמריקאים מבינים רק כח, הגרמנים מבינים רק כח, ואין ספק שהסינים מבינים רק כח.

וזה נכון. כולם צודקים. אין שום גורם שמדינות מבינות יותר משהן מבינות כח. אשמח אם יצביעו לי על דוגמא של מדינה, שהונעה על ידי משהו אחר מאשר שיקולי ביטחון ועוצמה כשקיבלה החלטות משמעותיות. כך בנוגע לשיקולים ליציאה למלחמה (אף אחד לא יהיה מטורף מספיק כדי לצאת למלחמה כאשר הוא יודע שהוא חלש באופן משמעותי מהצד השני, או שהמלחמה תחליש אותו יותר משתחליש את יריבו), לעשיית שלום (שלום שפוגע בביטחון הלאומי לא יעבור לעולם, אלא אם כן הצד השני כה חזק, שברור שמלחמה תמחק את המדינה לחלוטין או תסב לה נזק בלתי הפיך) וגם להחלטות שנחשבות לשיא המוסריות והצדק - הבריטים לא שחררו את האימפריה שלהם עד שהתנאים המטריאליים אילצו אותם לעשות זאת, האמריקאים לא יצאו למלחמה בנאצים עד שהמלחמה הגיעה אל פתחם, ועוד. אולי המקרה היחיד שאני מכיר שסותר את הטענה הזאת הוא של הצאר פבל, שפינה את כוחותיו מפרוסיה רק בגלל אהבתו לתרבות הגרמנית - אבל מקרים כאלה הם נדירים כשם שהם פיקנטיים.

הדבר המשעשע במיוחד בטענת "הם מבינים רק כח" הוא, שהיא נכונה באותה מידה לגבינו כפי שהיא נכונה לגבי שכנינו. ב-73, בזמן מלחמת יום כיפור, הפלסטינים ישבו בשקט. האם מישהו חשב אז על משא ומתן איתם? הקריאות למשא ומתן החלו להגיע רק כשהם התחילו ליידות אבנים בכלי רכב ולהתפוצץ באוטובוסים. אז גם הישראלים, מתברר, מבינים רק כח.

השאלה שצריך לשאול היא: האם העובדה שכח הוא השפה המדוברת של הפוליטיקה הבינלאומית, אומרת בהכרח שצריך להשתמש בכח רב, ולהשתמש בו כל הזמן? התשובה, כמובן, היא לא. ראשית, שימוש מתמיד בכח שוחק אותו ומביא לאבידות בלתי נסבלות - אולי הדוגמא היחידה לאימפריה שהשתמשה בכח באופן רצוף ומתמיד מהקמתה ועד נפילתה היא האימפריה המונגולית, ו"משום מה" היא לא החזיקה מעמד זמן רב; שנית, שימוש בכח כל הזמן יעורר התנגדות והקמתן של קואליציות מאזנות, כמו שקרה לנפוליאון, היטלר ורבים אחרים, ועלול להרחיק בעלי ברית - אף אחד לא ממש רוצה להיות חבר של הביריון הבית-ספרי; ומעל לכל, אפילו אילו שימוש בכח כל הזמן היה תואם את האינטרס של המדינה, הוא היה עומד בניגוד מוחלט לאינטרס הבסיסי של אזרחיה, דהיינו: חיים בביטחון. כשגרמניה הנאצית גייסה את כל הגברים מגילאי שש עשרה עד שישים לצבא, בטחונה של גרמניה אולי עלה - אבל בטחון האזרחים, שאותם אמורה גרמניה לשרת, ירד באופן דרסטי.

אז איך משתמשים בכח, אם כן? בצורה מושכלת, ובהתאם למטרות שאותן אתה מעוניין להשיג. ובעוד שהמטרה הסופית היא תמיד ביטחון, מטרות הביניים - כלומר הדרכים להשגת ביטחון - עשויות להיות שונות מאוד ממקרה למקרה. ובעוד שלעיתים השגת ביטחון מצריכה תוקפנות בלתי נלאית, במקרים אחרים היא עשויה להצריך מתינות, או אפילו התנהגות פציפיסטית: דמיינו, לדוגמא, את מצבה של מקסיקו, אם תחליט לפתע לנהוג בתוקפנות כלפי שכנותיה. קשה לדמיין התנהגות שתציב אותה, בתור שכנה של מעצמת העל העולמית, בסכנה בטחונית גדולה יותר.

ומכאן לסיכום דברי, לפוסט זה: ישנה תפיסה מוטעית, שלפיה הימין הישראלי עוסק בשיקולי ביטחון, בעוד שהשמאל עוסק בשיקולים מוסריים. טעות זו היא מסוכנת כשם שהיא נפוצה, כי היא לא מאפשרת הסתכלות אובייקטיבית על האלטרנטיבות השונות שניצבות בפני מדינת ישראל. לימין יש בהחלט רכיב בטחוני, אך יש לו גם רכיב מוסרי דומיננטי מאוד - חסידי ארץ ישראל השלמה, הלאומיות היהודית, המייחלים למשיח, ועוד; ולשמאל אמנם יש רכיב מוסרי (בעיני דומיננטי על זה של הימין) - אך יש לו גם טענות כבדות משקל בכל הנוגע לביטחון והדרכים להשיג אותו.

בפוסטים הבאים - שאני מקווה להתחיל לפרסם בקרוב - אסקור את טענותיו של השמאל הבטחוני בנוגע לסוגיות שונות ואשווה אותן להצעותיו של הימין. לאחר מכן, אני מקווה לנסות ולהסביר כיצד קרה שתפיסת הביטחון הימנית, למרות כשלים חמורים למדי, הפכה לדומיננטית, וכיצד היא מובילה את מקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי למבוי סתום של כח ועוד יותר כח.

קריאות עידוד, ביקורות ענייניות וניבולי פה לשמם ניתן להשאיר בתיבת התגובות, ואשתדל להתייחס.

שלכם,

The White Wizard