שרטוטים בחול

באיחור מסוים משהתכוונתי, אני מתחיל את סדרת הפוסטים שלי, שנועדו לסקור את החזיתות השונות שישראל מתמודדת בהן ולהסביר את עליונות הטיעונים ההגנתיים ("השמאל הבטחוני") על פני ההתקפיים ("הימין הבטחוני").

ובכן, לפני קצת יותר משנה, חמאס השתלט על עזה. אין ספק שבין הגורמים שסייעו להשתלטות זו הייתה תוכנית ההתנתקות של שרון והואקום שהותירה מאחוריה בעזה. אודה: לא ניתן להכחיש, שתוכנית כושלת זו נבעה משיקולים של שמאל בטחוני - ההנחה שעל ישראל לסגת לגבולות בני-הגנה יותר, שגם יחזקו את התמיכה הבינלאומית ויסייעו בחיסכון של תקציבים שנשפכים בהגנה על מקומות שאינם בני הגנה כלל, ואין כל היגיון בהחזקתם (ע"ע נצרים). מצד שני, חיבלו בתוכנית כשלים שונים, שאני מאמין שביסודם קונספציית ה"אין פרטנר" הימנית - יצאנו בלי משא ומתן, בלי תיאום בטחוני, בלי הכשרת כח בטחוני כלשהו שימלא את הואקום. ישנם ציטוטים של ג'יבריל רג'וב, סעיב עריקאת ואחרים, שאמרו לשרון מפורשות: "אם ישראל תיסוג בלי משא ומתן, או לפחות מראית-עין של משא ומתן, זה יתפס כניצחון של חמאס". ובאמת, איך עוד זה יכול להיתפס? מה אמרה ההסברה הישראלית? (רמז: מעט מאוד).

בכל אופן, חמאס השתלט. חמאס שם, והוא עובדה בשטח. לאורך השנה האחרונה, ניסתה ישראל לירות בחמאס, להפגיז אותו, לבודד אותו, לנדות אותו, להרעיב אותו. נכון, ניתן לטעון שלא ניסינו מספיק חזק, ש"עוד קצת וזה היה מצליח". אבל במה תעזור לנו הפלת חמאס? מה אנחנו רוצים להשיג מכך? האם עד כדי כך אנחנו מתגעגעים לחבר המושחתים והאימפוטנטים מהפתח, שניהלו את העניינים קודם? יש לבחון זאת לפי מטרותיה של ישראל. מה בעצם אנחנו רוצים להשיג מול עזה?

ראשית כל, אנחנו רוצים שקט. אנחנו רוצים ביטחון. אנחנו רוצים להפסיק את ירי הקסאם על שדרות ועל הקיבוצים, את ירי הגראד על אשקלון. הסכם הרגיעה מבטיח בדיוק את זה. זו לא רגיעה חד צדדית. אם הם יפרו אותה - נוכל לחזור ולעשות את מה שעשינו עד עכשיו. אגב, יצויין כאן כי האפקטיביות של מבצעים צבאיים מבחינת מניעת ירי היא מגוחכת: לא רק שאינה מונעת את הירי, היא אף מגבירה אותו בזמן קיום המבצע. קסאמים אינם טילים מתוחכמים, ולא נדרשים משאבים גדולים או ידע טכני מרשים לשם ייצורם: תלמידי תואר ראשון בפיזיקה בארץ מסוגלים לייצר טובים מהם, וגם כמה תלמידי תיכון מצטיינים - והם יכולים גם לעשות זאת ממשכורתם החודשית במשרה חלקית. במילים אחרות, מבצע נגד תשתיות מבצעיות של קסאם הוא לא יעיל, ומבצעים כאלה יעילים למטרה אחת בלבד - הפעלת לחץ עד להפלת שלטון חמאס. ואז, כמובן, עולה השאלה מה אנחנו רוצים שם במקומם.

אז אם הרגיעה תשיג לנו שקט, מה הבעיה? "אה!" יטענו הטוענים, "הם צריכים את הרגיעה כי הם חלשים. את הרגיעה ינצלו להתחזק, ומי יודע מול מה ניאלץ להתמודד מחר?". טיעון זה מוזר בעיני, בעיקר כאשר הוא מושמע מפיהם של "פטריוטים" לכאורה - משתמע ממנו, שהפלשתינים יתחזקו בעוד שישראל תקפא על שמריה. מדוע זו התחזית? לישראל יש כלכלה טובה יותר, השכלה טובה יותר, צבא חזק בהרבה עם השקעה גדולה בפיתוח. התחזקות היא דבר יחסי - והאם אנחנו באמת חוששים שישראל לא תוכל לייצר יותר מאשר הפצמ"רים, הרובים וטילי הנ"ט שמוברחים לרצועה? גם מבחינת צה"ל, זמן הרגיעה צריך להיות זמן לפתח מערכות הגנה נגד טילים, לבצע שינויים והתאמות נדרשים בכוחות היבשה, ולהכין תוכניות למקרה של עימות נוסף עם חמאס. אם השקט ישמר - מה טוב. ואם השקט יופר - ישראל תהיה באותה עמדה, אם לא בעמדה טובה יותר, להשיב ליורי הקסאמים כגמולם. אז מה יש לנו להפסיד?

טיעון נוסף הוא הטיעון הפוליטי - השגת רגיעה תיתפס כהישג לחמאס, ותסייע לו בבחירות לרשות הפלשתינית ובביצור מעמדו הבינלאומי. לפני שנשים לב בכלל, חמאס יהיה, להלכה כמו גם למעשה, שליטה הבלעדי של הרשות. ומה ניתן לענות לטיעון כזה?

ובכן, אפשר לומר "אוקיי". אם החמאס מספק לנו את השקט שאנחנו מעוניינים בו, למה אנחנו צריכים להתנגד להשתלטותו על הרשות? אם הוא יכול לכפות את מרותו על כל הפלגים - מה שפתח לא הצליח לעשות מעולם - וליצור מולנו מבנה של מדינה ממש, עם מנגנוני קבלת החלטות אחידים ורציונאליים, מצויין. מבחינה זו, אולי חמאס עדיף על הפתח. ואולי לא. בכל אופן, זו איננה הבחירה שלנו. הניסיון מוכיח, שכל ניסיון ישראלי לבחוש בפוליטיקה הפנימית של עם אחר (מלחמת לבנון הראשונה, מימון חמאס בסוף שנות ה-80 כאלטרנטיבה לאש"ף, עידוד הבחירות ברשות הפלשתינית, החרמת ממשלת חמאס) מסתיים בפארסה או בקטסטרופה. אנחנו נעשה את מה שטוב לנו, והפלשתינים יבחרו במי שהם רואים לנכון לבחור בו.

טיעון אחרון נוגע לכח ההרתעה הכללי של ישראל: מה יאמרו בדמשק, מה יאמרו בטהרן, אם יראו כיצד ארגון קטן כמו חמאס הצליח לכפות על ישראל הסכם רגיעה?

ראשית, שיקולים בטחוניים צריכים להיות כמה שיותר "מדעיים", בטוחים. לא ניתן לקחת מונחים פסיכולוגיים, כגון תפיסה של מנהיג זה או אחר או של ציבור זה או אחר, כשיקול ממדרגה ראשונה. התרבות הפוליטית בישראל היא ההוכחה הטובה ביותר לעובדה שאנשים יחשבו מה שהם רוצים לחשוב, ללא קשר לעובדות. שנית, זהו עניינה של ההסברה הישראלית. כאן עלינו לאחד שורות ולצאת במסר חד וברור לכל מי שמוכן להאזין: ישראל לא "קיבלה" רגיעה מחמאס, ישראל מימשה את האינטרסים שלה. ישראל אינה רוצה לירות על חמאס, ואין לה שום אינטרס בכך. ישראל פוגעת במי שפוגע בה, ואם הוא יפסיק את האש - נפסיק גם אנחנו. והאם זו אינה, בעצם, המשמעות המדוייקת של המילה "הרתעה"?