אור וצל

הוא הפך כל אבן, חזר על עקבותיו מנסה לשחזר צעדים אחרונים, רודף צללי מחשבות, בדלי זיכרונות חמקמקים. הוא לא הבין איך אנשים לפעמים מוצאים את מותם סתם כך פתאום.

הוא לא ניסה אפילו להיזכר מתי ראה אותו בפעם האחרונה. רק המחשבה על זה יכלה להאט את קצב החיפוש, להכניס סדקים קטנים לתוך מה שהיה כבר מהודק היטב בתוכו. כל כך מהודק למעשה, שהסדק הכי קטן היה יכול לפורר הכל לאבקה.

לפיכך, הוא החליט להגביר את הקצב, הוא חיפש שיטת חיפוש מדוקדקת ומפורטת, הוא עבר בשיטתיות במעגלים הולכים ומתכנסים בחדר, הוא עבר מרצפת-מרצפת וכשנדמה היה לו שדילג, היה חוזר שלוש אחורה. עקצוצים קטנים המבשרים על היקוות פלגי זיעה במקומות שונים בגופו, סחפו את חוטי מחשבתו ופזרו אותם יותר ויותר, במורד גבו, על בטנו, על מצחו. קילוחים-קילוחים. אבל ככל שהקצב התגבר, ככל שכתמים התפשטו על חולצתו, תקפה את מוחו בהירות צלולה כזאת, שכינסה את החוטים כמו כבשים צייתניות, שהוא התחיל להרגיש מצד אחד תחושות התעלות מפתות ומציפות ומצד שני מחנק, כאילו הקירות סוגרים עליו.

צמא ומבולבל הוא התיישב על המיטה בתחושת חוסר אונים. הוא נשען לאחור, עוצם לרגע עיניים. פתאום נזכר שכשהיה שוכח משהו, אמא הייתה אומרת לו לחשוב על משהו אחר וזה כבר יבוא.