התפסן בשדה השיפון

אחד הדברים שאני הכי שונא בעולם הוא כשיש לך אוכל על המרפק.

תצחקו, תצחקו, אבל זה דבר שקורה די הרבה. באמצע ארוחה משפחתית אתה נשען על השולחן מתמתח כדי להגיע לקולה, והמרפק של לא מצליח לרסן את עצמו מלרמוס את צלחתך מלאת הפשטידה של סבא.

ובדיוק על המרפק שלך אתה מוצא את החלק הכי טוב של הפשטידה, קצת הציפוי עם הקצת "קריספי".

בעיקרון זוהי בעיה מאוד פשוטה, אפשר פשוט לקחת עם היד השנייה את חתיכת הפשטידה ולאכול. אבל אתה מנסה לבדוק את גבולות הגוף שלך. הרי אתה כבר יודע שאתה לא יכול להגיע עם הלשון למרפק.

אבל מצד שני, 4% מהאוכלוסייה יכולים, אולי אתה גם מוכשר?

אבל כבר ניסית כ"כ הרבה פעמים, למה שהפעם תצליח?!

בכל מקרה, אתה דורך הלשון, מקרב ככל יכולתך את המרפק, אפילו נעזר ביד השנייה כדי לקרב את המרפק אליך (אחרי שלא הסכמת להיעזר בה כדי לקחת את החתיכת פשטידה).

ובבת אחת, מנסה אפילו להפתיע את עצמך, משלח את לשונך על פני המים, או על פני האמה, מגיע למרחק של 2.5 ס"מ מהפשטידה, מקרב עוד מעט את המרפק במאמץ עילאי, אתה כבר חושב שתצליח!

"איפה הנימוסים שלך?!" צועק סבא.

כבר לא בא לך את האוכל של זקנים הזה, סוג של גרבר לא מבושל, אשר נהוג לכנות "פשטידה".

בהרגשת טיפשות אתה לוקח מפית,

 מנקה את המרפק

 ומסיים בקושי את גושי המזון שעל הצלחת.

ואז פועַל חריג יבוא יָדִין
את צירופֵינוּ היומיומיים
על-פי אמות-מידה בלתי צפויות
כְּאור צָהוב בציורי רמברנדט

(מאיר ויזלטיר, "תאורה מילולית")

(רמברנדט, "משפחה קדושה")