far far away

היי כולם, אני יודעת שהרבה זמן לא עדכנתי אבל כתבתי משהו והרגשתי שהוא צריך להיות כאן, אני רוצה שתדעו שאני מלאה כעס כלפי המדינה שלנו, הרבה מאוד כעס וגם אהבה, קשה לי להסביר את זה, אולי זה בגלל שנמאס לי לחשוב על זה שבעוד כמה שנים אני אהיה בצבא ואלחם בשביל המדינה שלנו שהרבה מאוד פעמים בשוט לא נלחמת בשבילינו.

בכל מקרה, אני באופן אישי מרגישה שזאת החובה שלי כבן אדם לשמור על כל מי ששמר עליי, כל מי שנתן לי לישון בלילה ולקום בבוקר, אני מבינה את כל מי שרוצה לא להיות חלק מהצבא שלנו,

הרי כולנו רוצים לחיות ולהיות חופשיים ולא לירות באנשים,

השאלה שלי אליכם: מה אתם אומרים? אתם מרגישים מחוייבים ללכת לצבא?

בכל מקרה, כתבתי את זה ואולי זה יצליח לתאר את מה שאני חושבת..

כן, כך גדל ילד!

היה זה יום שישי אחד,

מאיה, יפתח, שי ואני הלכנו אחרי בית הספר לשינקין, קנינו בגדים נעליים באבל דרינק והמשכנו לכיוון אלנבי, צחקנו, דיברנו על הדברים הכי שטוטיים בחייים ועל הכי חשובים, על הכל אנחנו מדברים , הכל,

רק ארבעתינו ונראה כאילו כל העולם עוד מחכה בחוץ כאילו עם הביחד הזה אי אפשר להיות לבד..

ראינו שלט של פניה לרחוב שקט,חשוך, צחקנו ואז ממקום לא ידוע צצה השאלה של יפתח:

מה יהיה שנה הבאה? כשנהיה בצבא? כשנלחם? כך נדע?

 האם נשאר עוד אותה חבורה?האם נצחק? או נבכה? ונצא? ונשמור על קשר, זה בטוח, אבל חשוב לשמור על ראש פתוח, ומה עם הודו? ניסע? ומה אז? עבודה? נשאר גם אז? כל כך תמימים? כל כך יפים? צעירים?

וכשחבר טוב כמו אח, ימות יפול, כדי להגן עלינו, כמדינה, כאנשים, כמטרה, האם אז נדע? נדע כאב הרי זה מובן, נדע אהבה בכל נשימה גם זה ידוע לי מראש, אבל מתי? מתי נפסיק לקחת מילדינו את התום? את השלווה? מתי נוכל להגיד בבטחה? " ילד אתה לא הולך לצבא!" אני לא מדבר על השתמטות או על לברוח, אני מדבר על להתמודד ולא לשכוח, על אלו שהיו ושיהיהו לעד! מה? מה צריך לעשות? להגיד? להמשיך לשבת בשק ולתת לעוד ילד למות בשביל מדינה שרצתה שהילד הזה ישב וישקוט וימלא את חובתו לארצו, לעצמו, שיגדל הילד, שיחכים שיתמלא בשאלות ושידע להסביר? ומה עם הילד שאותו הדחיקו לפינה?

מה עם הערכים שלימדו אותנו כל השנים? מה עם החינוך? הכבוד? החברים? ושנה הבאה, אז מה?

אז אנחנו נהיה אותם הילדים, ואני, אתגייס לצבא אני אגן על המדינה שלי על המשפחה והחברים, על קודמיי שהגנו עליי, על ילדים קטנים ממני, על כל אהובי, מתוך מחוייבות עמוקה שנטועה עמוק כשורשים, להלחם למען כל אותם ילדים שלחמו למעני, שעשו זאת בשבילי, שחלמו להשאר גם הם ילדים, ואולי יום אחד לגדול אבל לא בבת אחת, לא כי הפוליטיקה המעוותת וחסרת המצפון חושבת שזה יעשה לה טוב, לא כי המדינה צריכה אותם גדולים, אבל היא צריכה, היא תמיד צריכה וצועקת באוזנו של כל ילד: תגדל, תצטרף, תהפוך לקהל, תבין, תשמור, תגדל! קדימה ילד אנחנו צריכים אותך גדול,צריכים כל יכול, צריכים שתהיה טוב שתחייה את המציאות הכאובה שבה מישהו יכול למות בכל יום, בכל שעה,  שבה אין ביטחון ממשי ואפילו החיוך כבר לא אמיתי, תפנים את זה ילד, תגדל תצא, תלחם, שמור על עצמך.

מה יגיד אותו הילד? נאמנות היא בסיסה של המדינה של החיים ושל אותו הילד, נאמנות לעצמו? או למדינה?

הרי איזו מן מדינה תשים את אותו הילד במצב כזה שבו לפני שהוא עוד הספיק לקלוע לסל, שמים אותו לירות ברובים, לנהוג בטנק לפני שהספיק לרכוב על אופנוע, ולהגביר הילוך לפני שהספיק להוריד את גלגלי העזר מהאופניים? אני מבין, אני אוהב, אני שונא, אני אלך לצבא, אני אהיה שם בשבילי! בשביל המדינה! המדינה שהפכה אותי בזמן קצוב מאוד מילד לאדם בוגר, שלימדה, שלעיתים קרובות כל כך סותרת את עצמה, שלקחה ונתנה, שחיבקה ולא פעם לא פעמיים גם העיפה סתירה, שבגדה שהייתה שם תמיד, אותה מדינה מה עוד ניתן להגיד?! בשביל כזו מדינה אני אלחם ולא משנה מי אני מי אתם, אני חי בתקווה עצומה שלילדי שלי אני אגיד בבטחה: "ילד שלי אתה לא הולך לצבא!".

פנינו לרחוב הזה ותוך הליכה בו הפכנו כולנו מילדים לאנשים קטנים שיתנו הכל בשבילך ולא חושבים מה תתן אתה לי.