כְּבָר לֹא.

'את חייבת להיראות טוב בשבילו...'

"כמה טוב?"

'הכי שיש.'

"שוב? שוב?"

'תמיד. טיפשה אחת, את הרי יודעת שזה לא ייגמר.'

"למה אבל?"

'כי טוב לך ככה.'

"טוב לי ככה?"

'כן. הכי טוב.'

"אז ללכת?"

'למה את מחכה?'

"טוב! אני הולכת!"

'רק לא לשכוח להוריד את המים...'

-

1..: "אם את לא הולכת, אני הולכת."

2..: "אל תעשי את זה... את תצטרכי לברוח כל החיים שלך..."

1..: "לפחות אני אדע שאת תהיי בסדר."

2..: "אבל אני לא אהיה. את לא מבינה שהוא רק יתחיל בך?"

1..: "טוב, את מזיינת בשכל עכשיו..."

2..: "לא אני לא! את רוצה למות?! אה?! תגידי לי, את באמת רוצה?!"

-

הם מצאו אותו על השולחן בסלון.

לא נראה כאילו התאמצו להסתיר אותו דווקא.

הם פתחו את המעטפה והתחילו לקרוא:

'אם אתם קוראים את זה אז זה בטח כי חיפשתם אדם מסוים בכל מקום, אני טועה? אני מקווה שלא... וגם אם לא, אז אני אדאג ליידע אתכם בדיוק עכשיו, שלא תרגישו מקופחים.

מי שאתם מחפשים, או שלא תמצאו, נמצאת אצלי. אני בסך הכל רוצה לעשות קצת כיף.

לא, לא כזה כיף... פויה! על מה אתם חושבים!

אני מתכוון... טוב, יש לי פה סכין.

עכשיו אנחנו נשחק משחק. קוראים לזה.. "חפש את הטמונה." טמונה, כמו מטמון, רק שטומנים.. הבנתם?? חהחה!

טוב, דיי לצחוק עכשיו.

מה שאני רוצה שאתם תעשו, זה תעקבו אחרי ההוראות שאני אתן לכם. איך בדיוק? אתם תקבלו אותן דרך מכתבים וכו'..

רוצים לשחק? תחכו לי בדיוק בארבע בצהריים, ביום רביעי הקרוב, בפארק. ליד הנדנדות..

שם תקבלו את כל מה שאתם צריכים.

לא רוצים לשחק? לא צריך. אבל זה רק אומר שאת הטמונה, אתם בחיים לא תמצאו...'

היא הניחה את המעטפה על השולחן. היא הייתה בהלם.

"אל תדאגי, אנחנו נעשה את זה."

והיא רק בכתה.

-

1: "דיי כבר! כוסעמקקק! בן זונה! עזוב אותי!"

2: "את תתחרטי שהתחלת עם זה בכלל..."

1: "דייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!"

2: "שתקי. כאילו זה באמת מזיז לך." הוא ירק עליה.

1: "מה נראה לך שאתה עושה?!" היא צרחה.

ניגבה את פניה בשרוול הסווצ'ארט האדום שלה, שהיה זרוק לידה עוד ממקודם.

2: "שתקי. זבל."

1: "דיי כבר.. תעזוב אותי..."

2: "מה את בוכה?!"

אני אשתדל להעלות את הפרק בקרוב מאוד :)

מתה עליכם!