כְּבָר לֹא.

שחר: "אל תדאגי... אני אזיין אותו..."

שיר: "אנחנו לך, נכון? נכון שנלך?"

שחר: "אני אלך..."

שיר: "אנחנו! שנינו! ביום רביעי בארבע! כמו שהוא אמר!"

שחר: "שיר, אם נראה לך שאת באה איתי את טועה ברמות שאת בכלל לא מבינה.."

שיר: "שתוק כבר... באמת אבל! למה נראה לך שאני שואלת אותך?!"

שחר: "כי את יודעת שזה לא משחק עכשיו.."

-

"קדימה נועה, קחי את התיק שלך ובואי."

הן צעדו לכיוון היציאה משרוול המטוס.

מירב הרגישה שהבחירה הכי טובה בשבילה ובשביל ביתה הקטנה, נועה, תהיה לנוח עכשיו.

"נועה, תני לי יד. אנחנו לא בבית ואני לא רוצה שתעלמי לי פתאום."

נועה לא הגיבה.

מירב תפסה בעדינות בידה הקטנה של נועה, והלכה לכיוון תחנת המוניות.

"שניה, אני אתקשר." אמרה מירב תוך כדי הליכה, ושלפה את הפלאפון מהתיק.

".Hello... Yes, I nees a taxi please. Im at the airport. yeh, the second. Thankyou."

היא סגרה את הפלאפון.

"אוקי נועוש, יש לנו מונית." היא חייכה, אבל נועה רק המשיכה לבהות באוויר המזוהם שנמצא מולה.

"נועה... נועה. בבקשה תעני לי. מאז מה שקרה את לא מחליפה איתי מילה, בבקשה תעני לי."

היא כמעט בכתה לפני נועה, לפני הבת שלה.

"מעניין איך דנה מרגישה עכשיו, לבד בבית." אמרה נועה, והשפילה את מבטה.

"תודה... תודה ילדה שלי..." מירב חייכה. "ואל תדאגי, זאת הייתה בחירה של דנה להשאר בבית, אני בטוחה שהיא בסדר."

המונית שלהן הגיעה.

-

הוא התלבש, זרק על השולחן שני ג'וינטים, ויצא.

טלי נסתה להתגבר על הדמעות, אבל היא פשוט לא הצליחה, והן יצאו במהרה החוצה.

 היא לקחה ג'וינט אחד ועישנה אותו במהירות.

אחר כך עשתה את אותו הדבר עם השני.

הראש שלה כבר הסתחרר, אבל היא הרגישה שזה לא מספיק.

היא רצה לחדרה, פתחה את המגרה שליד המיטה, והוציאה משם תיבת נגינה.

היא הרימה את אחת הדפנות שלה, והוציאה משם עוד שני ג'וינטים.

היא עישנה גם אותם.

היא קמה והלכה לכיוון המראה.

היא הביטה בגופה העירום. הביטה בזלזול ובגועל.

"דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדיייייייייייייייייייי כברררררררררר!!!!!!!!!!!!!!"

היא צרחה, לאף אחד כנראה.

לפתע היא הרגישה איך הכל עולה לה למעלה. כל הכלום.

היא רצה לשירותים והקיאה.

הקיאה בלי להתכוון.

הקיאה את כל הכלום שאכלה היום.

"יופי! יופי! את מקיאה בלי להתאמץ! יופי!"

היא התחילה לצחוק. צחוק לא הגיוני שכזה.. שעד מהרה נהפך לבכי.

היא הרימה את ידע לעבר המתלה הנמוך יותר, ומשכה משם את אחת המגבות הרחבות.

היא התכסתה בה ונרדמה על מחצלת השירותים.

-

שחר, רועי ומיכאל צעדו לאורך החורשה. זה היה רק קיצור הדרך שלהם.

הם הגיעו לפינה נידחת בגינה הציבורית, וחיכו.

-

..: "טוב, זה פשוט מאוד מה שאנחנו עושים עכשיו.

את נשארת פה בלי לזוז, וחבל שאני אצטרך להכניס לכאן שומר, אני מקווה שזה מספיק שהם בחוץ.

אני יוצא עכשיו לאהוב ליבך."

דנה: "מה?"
..: "לשחר!" הוא אמר, בקול דרמטי וציני. "זה לא ברור?"

דנה: "אם תיגע בו.."

..: "אז? מה? תוציאי לי לשון מבעד לסורגים? אוי! אני מפחד!"

דנה: "אני לא סתם מזהירה אותך!!"

..: "אוקי ילדונת, יום טוב, ביי!" הוא חייך ונתן לשומרים לסגור אחריו את הדלת.

-

"בזזזזזזזזזזזזזזזזזז..."

הפלאפון של שחר רטט. מספר חסום על הצד.

שחר: "הלו?"

..: "היי שחר!"

שחר: "מי זה?"

..: "3 ניחושים, חמוד."

שחר: "לא יודע.."

..: "אמרתי 3 ניחושים!!"

שחר: "יופי שאמרת... אני צריך ללכת, מצטער."

..: "אתה לא באמת רוצה לעשות את זה."

שחר: "לעשות מה?"

..: "לנתק עכשיו את השיחה, את לא רוצה לדעת איפה ההוראות?"

*שחר העביר את השיחה למצב רמקול.*

שחר: "למה אתה מחכה?!"

..: "דבר יפה, חביבי. אוקי, אז ככה. הפתק תלוי על העץ."

שחר: "פתק על עץ?"

..: "כן... ולטובת החברה שלך, כדאי לך למצוא אותו לפני מישהו אחר. יום טוב!"

השיחה נותקה.

שחר: "כוסעממממקקק... יש פה איזה מליון עצים!"

רועי: "טוב, אל תתעצבן..."

שחר: "איך?! איך לא להתעצבן?!"

מיכאל: "אחי, זה לא טוב לך עכשיו העצבים האלה... בוא פשוט נתחיל לחפש."

שחר: "טוב.. צודקים, יאללה צריך למהר."

רועי: "מישהו מצא??" הוא צעק מאחד העצים הרחוקים.

שחר: "כלום..."

מיכאל: "גם כלו.. אה רגע!! יש פה משהו!!"

שחר ורועי רצו אליו.

מיכאל תלש חתיכת נייר מקופלת מאחד העצים.

שחר: "כוסססססאחתקקק!!"

זה הכל להיום, מצטערת שיצא קצר יחסית.. מתפוצץ לי הראש.

יום טוב לכולכם :)