וואי, אם הייתם מבינים בכלל איך אני מצטערת.
אני בכלל לא חושבת שיש מקום להתחיל בסיבות, אני פשוט מצטערת.. אבל פינקתי אתכם בפרק ארוך!! :)
במהלך הפרק יושמע השיר Look What You'v Done של Jet, אז תכנסו לכאן ותטענו אותו עד שיגיע הזמן להפעיל אותו.
אם יש מישהו שמכיר דרך אחרת ויותר קלה ונוחה שתוכלו דרכה לשמוע שירים, אני אודה לו מאוד אם הוא יגיד לי.
והפרק כמובן-
שכבנו זה לצד זה, מחובקים.
לאט לאט הוא הוריד את היד אל עבר הבטן שלי.
"דיי..." הצטמררתי.
"מה דיי? מה יש לך?"
"אני שונאת שנוגעים לי בבטן" אמרתי.
"למה? יש לך בטן מדהימה!" אמר בטון רציני.
"ממש... היא איכס" אמרתי בגיחוך. "וחוץ מזה... לא."
"בסדר, בסדר" הוא השיב. "את יודעת שאני מחכה לך כמה שצריך, דנה."
"טוב..." קמתי מהמיטה ולבשתי בחזרה את המכנס טרנינג האפור ואת הסוואצ'רט הירוק.
"את הולכת?" הוא שאל.
"כן שחר... אני ממהרת, בטח דואגים לי כבר בבית."
"לא נו... תשארי עוד קצת..." הוא אמר בקול מתוק ומשך אותי בחזרה למיטה.
"דיי.. שחר.. גם לא הודעתי שאני יוצאת והפלאפון שלי גמור.."
"אז למה לא ביקשת ממני מטען? טיפשונת!" ציניות, כמובן.
"כנראה ברח לי מהראש.. חח.. טוב בכל מקרה אני ממש ממהרת. ביי קושקוש." נשיקה קטנה בפה ויצאתי החוצה.
אחרי שניה חזרתי.
"שחר?"
"כן?" הוא שאל.
"אני יכולה לשאול ממך את הצעיף האפור?"
"בטח!" הוא הושיט לי אותו מיד.
"תודה בובי" אמרתי ויצאתי.
"חכי רגע!"
עצרתי. "מה?"
"את מתכננת ללכת יחפה? אהבלה אחת!" הוא הושיט לי את האולסטאר הירוקות שלי (כאלה מהדגם ללא שרוכים).
"אוישש אני מרחפת. תודה יפיוף שלי." נישקתי אותו שוב.
"להקפיץ אותך אולי?" הוא שאל.
"לא לא צריך. בא לי ללכת.. אבל תודה! :)" חייכתי.
"אין על מה יפה שלי, את יודעת שתמיד."
נתתי לו עוד נשיקה אחרונה ויצאתי.
התחלתי ללכת לכיוון הבית, ואז הפלאפון שלי התחיל להשתגע, הוא נדלק ונכבה בלי סוף.
-
שיר סידרה לעצמה רשימה אקראית של שירים בפלייליסט במחשב, ולחצה פליי.
"When your gone
pices of my heart..."
הפלאפון של שיר צילצל.
"הלו?"
אבל היא לא שמעה כלום, הקליטה הייתה גרועה.
"הלו? אני לא מבינה!"
..: "שיר?"
"כן? מי זה?"
..: "את יודעת מי זה. אהובתי."
"מ..ה.. דן!! מה אתה רוצה ממני?!" היא התאפקה שלא לבכות.
הרשימה עברה שיר, ועכשיו זה היה "Look What You'v Done" של Jet.
תמשיכו לקרוא תוך כדי שאתם שומעים את השיר.
Take my photo off the wall
If it just won't sing for you
Cause all that's left has gone away
And there's nothing there for you to prove
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
Oh well, it seems like such fun
Until you lose what you had won
Ooh, ooh
Give me back my point of view
Cause I just can't think for you
I can hardly hear you say
What should I do, well you choose
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
Oh well, it seems like such fun
Until you lose what you had won
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
A fool of everyone
A fool of everyone
Take my photo of the wall
If it just won't sing for you
Cause all that's left has gone away
And there's nothing there for you to do
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
Oh well, it seems like such fun
Until you lose what you had won
Oh, look what you've done
You've made a fool of everyone
A fool of everyone
A fool of everyone
דן: "אני אוהב אותך."
שיר: "גם אני אותך..."
דן: "עשית טעות, קורה, נחזור להיות ביחד כמו פעם!"
שיר: "עשיתי?! אני עשיתי טעות?! איזו טעות בדיוק עשיתי?! זה הכל אתה! טעויות שלך! שלך!!!"
דן: "את עשית טעות, ואל תרימי עלי את הקול." אומר אמר בטון רגוע.
שיר: "אל תגיד לי מה לעשות..." היא אמרה, כנועה. "איפה אתה?"
דן: "בבית. למה?"
שיר: "אתה לא בכלא או משהו?"
דן: "חצופה שכמותך... את רוצה שאני אכנס לכלא?!"
שיר: "אתה עוד תיכנס. זה מגיע לך."
דן: "אני לא אהיה בכלא, הבנת?! ואם אני אכלא את תשלמי על זה! את וכל מי שחשוב לך!"
היא ניתקה את השיחה.
דן ניתק אחריה.
היא התחילה לבכות.
פתאום הדלת נפתחה.
"שיר! שיר! מה קרה לך?! שיר?"
"כלום..." היא נגבה את דמעותייה. "מה את עושה כאן, דנה?"
"בדיוק חזרתי משחר, ובגלל שאת גרה על הדרך עברתי להגיד שלום... גלית פתחה לי את הדלת."
"אה..." ענתה שיר. עדיין מנגבת את פניה ומושכת באף.
"אז מה הקטע של הבכי? הא? מי גרם לך לבכות?"
היא שתקה.
"דן, הא?" שאלתי. בעצם לא שאלתי, יותר אמרתי.
היא הנהנה.
"בואי!" תפסתי בידה ומשכתי אותה אחרי לכיוון הדלת.
"לא! מה עובר עליך?!"
"אנחנו הולכות למשטרה, עכשיו! מה, הוא בבית שלו?!"
"כן..." היא ענתה, והשפילה את מבטה.
"טוב, בואי כבר."
"לא! אל תעשי את זה! ואני בטח שלא!" היא התיישבה.
"מה? אני לא מבינה אותך שיר... בחיי שאני לא מבינה..."
"עזבי.. פשוט עזבי."
"הבנאדם ניסה להרוג אותך! להרוגג!!"
"אני יודעת. וזה גם יתממש אם נלשין."
"זה לא הלשנה, זה לא הלשנה טיפשה אחת!" התכופפתי אליה.
"לא הולכים וזהו."
"אם את לא הולכת, אני הולכת."
"אל תעשי את זה... את תצטרכי לברוח כל החיים שלך..."
"לפחות אני אדע שאת תהיי בסדר."
"אבל אני לא אהיה. את לא מבינה שהוא רק יתחיל בך?"
"טוב, את מזיינת בשכל עכשיו..."
"לא אני לא! את רוצה למות?! אה?! תגידי לי, את באמת רוצה?!"
"הוא אמר לך כזה דבר?!"
היא הנידה בראשה.
"זאת אומרת, בערך." היא אמרה. "הוא אמר שנשלם על זה."
"נשלם?" שאלתי.
"כן, אני וכל מי שחשוב לי. ככה הוא אמר."
טוב, זה לא ייגמר כאן. זה לא ייגמר כאן וזה הכל! סוף פסוק!
יצאתי מביתה.
-
"מעניין מה אני אלבש!"
'את חייבת להיראות טוב בשבילו...'
"כמה טוב?"
'הכי שיש.'
"שוב? שוב?"
'תמיד. טיפשה אחת, את הרי יודעת שזה לא ייגמר.'
"למה אבל?"
'כי טוב לך ככה.'
"טוב לי ככה?"
'כן. הכי טוב.'
"אז ללכת?"
'למה את מחכה?'
"טוב! אני הולכת!"
'רק לא לשכוח להוריד את המים...'
היא יצאה מחדר השרותים, הרימה את ארגז המצעים שבמיטה,
והוציאה מתוך קופסת נעליים ריקה יומן בעל כריכה עבה עם תמונות של דוגמניות.
היא פתחה אותו באחד העמודים, ולקחה עט.
'יומני היקר. אין לי הרבה מה לספר, פשוט היום יהיה יום נפלא, אני מרגישה את זה.
השמלה תעלה עלי, אני בטוחה. והיום זה בדיוק היום בשביל ללבוש אותה!
שלך,
טלי.'
היא סגרה את היומן, הכניסה אותו למקומו ופתחה את ארון הבגדים שלה.
היא הוציאה משם בגד, והחזיקה אותו בידיים רועדות.
היא נעלה את דלת החדר, ולבשה אותו.
היא נעמדה מול המראה.
כל בנאדם היה רואה מולו עור ועצמות. כמו שלד, ועליו שמלה יפהפיה בצבע סגול עתיק, עם כתפיות דקות דקות שבקושי אפשר לראות.
השמלה בקושי כיסתה משהו. היא הגיעה עד לחצי ירך. או עצם שמתיימרת להיות ירך.
היא פתחה שוב את היומן, ירדה שורה, והוסיפה:
'אני לא מאמינה שעברה חצי שנה מאז שקניתי אותה, ועכשיו היא עולה עלי! כן! היא אפילו קצת גדולה!
אני פשוט תותחית, אני מלכה. מי לא יאהב אותי עכשיו?!
טוב ברור שלא חסר מה להוריד, צדדים והרבה צמיגים... אבל זה מה שיש... היום.'
והיא הדגישה את ה'היום'.
-
הלכתי לי לאורך הרחוב, כשהבחנתי באיזשהו צל מעוות מאחורי.
המשכתי ללכת, הגיוני, זה לא רק הרחוב שלי.
אבל הצד נדבק. לאורך כל הדרך, הוא הלך מאחורי, הוא נראה כאילו הוא מהסס.
הגברתי את קצב ההליכה שלי. איפשהו באמעצ הדרך הוצאתי את הפלאפון, וחייגתי לשחר. הוא לא ענה, אז השארתי לא הודעה שהייתה כאילו אני מדברת איתו.
"היי שחר... מה קורה?" וחיכיתי אחרי כל משפט או שאלה. "רק רציתי... אמממ.." המתנתי.
"אני אוהבת אותך." הפסקה. "אני עכשיו בדרך הבייתה, ברחוב... אממ שניה אני אסתכלל.. שד' רוטשילד...
ואני מתגעגעת אליך..." הפסקה. "אני נכנסת הבייתה עוד שניה..." פתחתי את דלת הבניין במפתח שיש לי, כמו לכל הדיירים.
מישהו זינק עלי מאחור, והצמיד לי משהו לפנים. יותר מזה אני לא זוכרת.
-
"דנה! רגע!" שחר רץ אל עבר הטלפון שלו, במגבת על הגוף שלו.
"שיט.. פספסתי אותה. איזה מדהימה." מלמל לעצמו כששמע את ההודעה.
הוא התלבש, ויצא אל עבר הבית שלה.
להפתעתו הרבה הוא לא היה צריך לצלצל באינטרקום, דלת הבניין הייתה פתוחה. למעשה, המפתח היה עדיין בתוכה.
הייתה עליו האות 'ד' בצבע אדום. הוא מייד נזכר שזה המפתח של דנה. הוא לקח אותו, מיד אחרי שנעל את הבניין, ועלה לבית שלה.
למתפתח היה מחובר בצרור המפתח לבית של דנה, אז הוא פתח בשקט את הדלת, התקדם בצעדים שקטים לחדר שלה, ופתח אותה ברעש גדול. "הפתעה!" הוא צעק.
אבל אף אחד לא היה בחדר.
הוא הביט במחשב. הוא שם מספר הודעות שלא ענו להן עוד מלפני שהיא עזבה את הבית של שחר.
הוא טלפן מיד לכמה חברות של דנה, לאחר מכן התקשר לשיר. להורים של דנה הוא לא התקשר, לא רצה סתם להדאיג אותם, הם היו בעבודה לכן הוא ידע שהיא לא איתם.
שחר: "הלו..."
שיר: "כן, מי זה?"
שחר: "שחר.. מה קורה?"
שיר: "אה, היי שחר. בסדר, מה איתך?"
שחר: "אחלה. תגידי, דנה אצלך?"
שיר: "לא.. היא יצאה ממני לפני שעה בערך, היא בבית שלה."
שחר: "זה לא הגיוני, אני בבית שלה, שומם פה יותר מבכיתה שלי כשמר רוג'ר מלמד."
שיר: "באמת?! תמשיך להתקשר לאנשים, אני באה!"
שחר: "אוקי... ביי."
היא לבשה מהר טרנינג כתום, סווצ'ארט שחור, אדידס עם פסים לבנים ויצאה החוצה במהירות.
אפילו פלאפון היא לא לקחה איתה.
מהבית שלה לבית של דנה זה בערך 5 דקות לכל היותר, הן גרות באותו רחוב, רק שכל אחת בקצה אחר שלו.
-
3 דפיקות בדלת.
...: "היי חמודה..."
"היי, מה קורה?"
הוא תפס אותה בפראות ונישק אותה.
"חכה... כל כך מהר?"
...: "מה חשבת? שלאט?"
"רגע... רגע נו!" היא הדפה אותו ממנה.
...: "מה את רוצה?" לא היה לו כח לריב עכשיו, הוא שמר את זה לאח"כ.
"בוא נתמסטל קצת קודם..."
...: "בסדר, אבל רק ג'וינט אחד..."
"מה ג'וינט אחד?! או שני ג'וינטים או 4 שורות!"
...: "חומד לא את עושה פה את התנאים." הוא מלמל וזרק לה ג'וינט.
"טוב... תודה." היא עישנה אותו וקמה.
...: "מה חמודה'לה? ממהרת?" הוד הצמיד אותה לקיר וסגר עליה בעזרת זרועותיו.
"עזוב אותי בבקשה אסי."
אסי: "ומה קורה אם אני לא עוזב?"
טלי: "אני צועקת! דיי נו אסי זה לא מצחיק!"
אסי: "ומי אמר שאני מנסה להצחיק אותך? עכשיו תרימי ידיים. מהר, נו."
הוא הוריד ממנה את הסוואצ'רט וזרק אותו לצד, והתחיל ללטף את כל גופה.
טלי: "דיי כבר אסי... בבקשה..."
אסי: "יפה השמלה שלך, אני רוצה לראות עוד פחות ממה שהיא מראה."
טלי: "דיי נו..." היא בכתה. 'זה הכל כי את שמנה! אם לא היית שמנה זה לא היה קורה!' צעק עליה הקול הראשה.
אסי: "זה הכל כי את עושה סמים... זה לא בריא, את יודעת. לא בריא ילדונת."
הוא פתח את הריצ'רצ' שהיה בצד השמלה, ועכשיו השמלה כיסתה רק את פלג גופה התחתון.
טלי: "דיי כבר! כוסעמקקק! בן זונה! עזוב אותי!"
אסי: "את תתחרטי שהתחלת עם זה בכלל..." הוא הוריד לה את השמלה לגמרי, והיא לא הצליחה להתנגד.
טלי: "דייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!" היא לא הפסיקה להכות בו באגרופיה.
אסי: "שתקי. כאילו זה באמת מזיז לך." הוא ירק עליה.
טלי: "מה נראה לך שאתה עושה?!" היא צרחה.
ניגבה את פניה בשרוול הסווצ'ארט האדום שלה, שהיה זרוק לידה עוד ממקודם.
אסי: "שתקי. זבל."
טלי: "דיי כבר.. תעזוב אותי..."
אסי: "מה את בוכה?! בכיינית..."
הוא חדר אליה.
טלי: "דיי כבר... דיי..." היא השפילה את מבטה ורק יללה בבכי. "דיי. דיי..."
-
שיר: "טוב, אתה מוצא אותה? כי אני לא."
שחר: "לא. וגם היא לא אצל אף אחת מהחברות שלה."
שיר: "טוב תמשיך לנסות.."
ואז היא הביטה אל הסלון.
שחר בדיוק ניתק את השיחה.
שחר: "אין... היא לא אצל אף אחת מהחברות שלה..."
שיר: "שחר מה זה?"
היא הצביעה אל עבר מכתב שהיה מונח על השולחן בסלון.
לא נראה כאילו התאמצו להסתיר אותו דווקא.
הם פתחו את המעטפה והתחילו לקרוא:
'אם אתם קוראים את זה אז זה בטח כי חיפשתם אדם מסוים בכל מקום, אני טועה? אני מקווה שלא... וגם אם לא, אז אני אדאג ליידע אתכם בדיוק עכשיו, שלא תרגישו מקופחים.
מי שאתם מחפשים, או שלא תמצאו, נמצאת אצלי. אני בסך הכל רוצה לעשות קצת כיף.
לא, לא כזה כיף... פויה! על מה אתם חושבים!
אני מתכוון... טוב, יש לי פה סכין.
עכשיו אנחנו נשחק משחק. קוראים לזה.. "חפש את הטמונה." טמונה, כמו מטמון, רק שטומנים.. הבנתם?? חהחה!
טוב, דיי לצחוק עכשיו.
מה שאני רוצה שאתם תעשו, זה תעקבו אחרי ההוראות שאני אתן לכם. איך בדיוק? אתם תקבלו אותן דרך מכתבים וכו'..
רוצים לשחק? תחכו לי בדיוק בארבע בצהריים, ביום רביעי הקרוב, בפארק. ליד הנדנדות..
שם תקבלו את כל מה שאתם צריכים.
לא רוצים לשחק? לא צריך. אבל זה רק אומר שאת הטמונה, אתם בחיים לא תמצאו...'
היא הניחה את המעטפה על השולחן. היא הייתה בהלם.
"אל תדאגי, אנחנו נעשה את זה."
והיא רק בכתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
