לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Everything Has A Meaning


יש לי כל כך הרבה מה להגיד. תיכנסו, אולי כדאי לכם לשמוע...


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2007

מה זה אומניסקסואל? או הצצה לעולם המופלא של Torchwood


הביטו נא בבית בורגני זה השוכן במרכז הארץ. בסלון הבית יושבת לה משפחה ממוצעת המונה אבא, אמא, שלוש אחיות ואותי.

צהריי שבת חמים והבילים ואני מבלה את זמני בהיכרות מחודשת עם אותו ממיר פלאים מבית חברת לווין מסויימת. הפרק המרצד על המסך מצליח לעורר אפילו את התעניינותו של אבא שלי.

מדוע? מכיוון שהפרק לעיל התרחש באנגליה שבתקופת הבליץ הגרמני. אין גבר מעל גיל 35 שלא מתעניין באופן אוטומטי במלחמות, התקפת טילים ורצוי ברמה עולמית.

האידיליה השלווה הגיעה לסופה המשעשע כאשר תמונות ההפצצה פינו את מקומן לנשיקה צרפתית סוערת בין שני גברים.

אני הייתי מרוצה, אבא שלי היה מזועזע ואמא שלי הייתה על הרצפה מרוב צחוק.

ואיזו סידרה, שבכלל עוסקת בחייזרים, יכולה להביא כזו חוויה לבתים שלווים ברחבי הארץ?

קוראים לה Torchwood וזו הסיבה הכי עכשווית ללמה צריך להחזיר את המנדט.

 

ל-BBC, אותה רשת שידור בריטית ומעונבת, יש יציאות טלוויזיניות שיכולה ללמד את האמריקאים דבר או שניים בהלכות הבידור הטלוויזיוני. לאחרונה נהננו לראות את הממלכה הקטנה ועכשיו את רובין הוד בגירסא הצבאית, שנראה מבטיח מספיק בשביל פוסט משל עצמו. מעל אלו ועוד הרבה אחרות זורחת לה כבר שנים ארוכות מאוד פנינת מד"ב הזויה למדי העוסקת במעלליו של חייזר סימפטי דמוי אדם ששמו הדוקטור. מכיוון שאני צעירה וטיפשה, לא יצא לי לראות הרבה מהסידרה הזו אבל המעט שראיתי הספיק למצב את הסידרה הזו כאחת האהובות עלי ביותר.

 

וגם Doctor Who החליטה שהשעון הביולוגי שלה מתקתק והחליטה לעשות ילדים. ואיזה ילדה יצאה לה, לתפארת הממלכה המאוחדת.

 

Torchwood שקולה לילדה טובה של אבא, מאוד חכמה ומתוחכמת אבל גם לכזו שבורחת באמצע הלילה כדי לבלות עם הילדים הפחות סימפטיים בשכונה. מתי בפעם האחרונה שמעתם על סידרת מד"ב שחייה לפי שלושה עקרונות פשוטים: סקס, אלימות ודם אבל יודעת מה זה פיתוח דמויות, עלילות חכמות והרבה הומור בריטי הזוי.

או וכמעט שכחתי, השחקן הראשי הוא הדבר היפה והכריזמטי ביותר שראיתי זה זמן רב.

 

הסידרה עוסקת ביחידה שהיא נפרדת מהמשטרה, מעל הממשלה ומעבר לאו"ם, כמו שטורחים לידע אותנו בתחילתו של כל פרק, שמטרתה להגן על המין האנושי מכל מני חייזרים וישויות לא סימפטיות שיוצאות מסדק בזמן ובחלל שהחליט, מכל המקומות, לעבור בעיר קרדיף שבווילס. הם גם אחראים "להלאים" את כל הטכנולוגיה שיכולה לעזור לתושבי אנגליה והעולם במלחמתם הצודקת כנגד החייזרים, כי ביזה זו לא מילה גסה.

בניגוד לאמריקאים, שהיו ממלאים יחידה כזו ביוצאי מארינס (כי בצבא האמריקאי יש רק חייל ים) חמושים בנשק אוטומטי ושכפ"צים. הבריטים החליטו לאייש את היחידה בקפטן אמריקאי חתיך עם זיכרון מעורפל, רופא ששוכב עם כל מה שזז, יפנית ביישנית שהיא, כמובן, המוח של היחידה, איש אדמיניסטרציה שמכין קפה ונפטר מגופות ושוטרת לשעבר שדומה לנינט ורצה כל הזמן. הם חמושים בעיקר באקדחים רגילים ועובדים מתוך תחנת רכבת תחתית הזויה ומבולגנת.

ומעל כל זה, הסידרה משודרת בבריטניה בשעה שבה אפשר לעשות הכל: לקלל, להשתמש באלימות לא פרופורציונלית, להראות חייזרים מגעילים וגופות חצי אכולות ולעשות סקס עם כל, אבל כל, מה שיש לו דופק.

 

זוכרים את אותו מונח מוזר שהשתמשתי בו בכותרת, אומניסקסואל? זה המונח שבו משתמשים כדי לתאר את המיניות של הדמויות. למה כזה מונח הזוי? כי האנשים הטובים ב-Torchwood לא רק מתעסקים עם נשים וגברים אלא גם עם חייזרים (לא מגעילים). לא משהו שתראו במסע בין כוכבים.

במהלך העונה הראשונה בלבד יכולנו לספור שתי נשיקות בין נשים, שלוש נשיקות בין גברים, יחסי מין עם חייזרים, יחסי מין שהורגים, קניבלים, קיבורגים, פיות, מסעות בזמן, קריאת מחשבות, פרק מחווה למועדון קרב ועוד.

 

Torchwood היא הדבר הכי קרוב ל-Fan Fiction מצולם, כולל שימוש באוצר המילים הרלוונטי, הדבר הכי מהנה בטלוויזיה והסידרה עם הכי הרבה רייטינג בתולדות BBC שלוש, הערוץ בה היא משודרת. העונה הראשונה כבר נגמרה, אבל אני סומכת עליכם.

 

בונוס למתמידים: ספייק, אותו ערפד בלונדיני שכולנו אוהבים לאהוב, יבוא להתארח בעונה השנייה. יהיה שמח.

 

בפרק הבא: פינת הגרזן או למה כריס בראון צריך למות.  

נכתב על ידי , 24/8/2007 12:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ייסורי גמילה או מה עושים כשסדרה מסיימת עונה


טלוויזיה- מכשיר חשמלי מרובע או מלבני שמשדר תמונה נעה עם צליל.

 

כולנו אוהבים לצפות בטלוויזיה, זה נחמד, מעביר את הזמן ולעיתים נדירות אפילו מעניין ומחכים. הבעיה העיקרית בטלוויזיה היא של תכנים. במילים אחרות, יש יותר סיכוי שתחליט לצבוע את הטלוויזיה בכחול ולזרוק אותה לים מאשר שתמצא משהו מעניין לראות. מכיוון שכך ובהתאם לזאת, הרגע הזוהר והיפה שבו אתה כן מוצא מה לראות שקול להארה דתית.

 

אבודים, נמלטים, הסופרנוס או בוב ספוג, זה באמת לא משנה איזו סידרה, לכל אחד שם בחוץ יש את הסידרה שלו.

זאת הסידרה שמחייכת אליך באותו יום ובאותה השעה כל שבוע, שאתה מזמזם את נעימת הפתיחה שלה, שאתה יכול לדבר עליה שעות. לפעמים אתה מכיר אנשים בזכותה, זוכה לפופולריות מסביב למכונת הקפה (אין באמת ברזיות יותר) בעבודה בגללה ושוקל לשלוח פרחים למבקר שהילל אותה בעיתון. סידרה אהובה היא כמו אהבה ראשונה- תמימה ומחממת את הלב.

 

עד שמגיע הפרק האחרון לעונה.

 

אני מעולם לא התנסתי בסמים, לא עישנתי ולא השתכרתי עד שלא ראיתי בעיניים. למרות זאת, אני משוכנעת שניסיון להיגמל משלושת הדברים שציינתי שקול להתמודדות עם סידרה אהובה בפגרה. היא כבר לא שם ביום הקבוע שלכם, משהו החליף אותה, נעימת הפתיחה כבר הרבה פחות ברורה בזיכרון. אתה מרגיש נבגד.

זוהי תקופה קשה לכל חובב טלוויזיה. זו תקופה מאוד קשה בשבילי.

אני סובלת מאופי אובססיבי במקצת והיקשרות חסרת גבולות לדברים חומריים, הסדרות האהובות עלי הן כמו החברות שלי. זה מגיע לרמה כזו שאני מנהלת איתן דו שיח פעיל תוך כדי הפרק. החיכיון בין העונות גומר אותי, המאמצים לא לקרוא ספויילרים באינטרנט שווים להימנעות ממושכת מאוכל. לרוע מזלי, אני גם לא מורידה פרקים מהאינטרנט.

 

הפיתרון? יותר פשוט ממה שחשבתי.

אני אוהבת את Yes.

למה? כי הם החליטו לקחת שתיים מהסדרות האהובות עלי ולהקרין אותן אחת אחרי השנייה: כשאחת בפגרה, השנייה משודרת. זה עוזר להתמודד עם הגעגועים, זה מסיח את הדעת, זה פיתרון טוב.

ומה אתם עושים? (לא כולל אלה שמורידים, כי זו רמאות.)

 

בפרק הבא: מה זה אומניסקסואל? או הצצה לעולם המופלא של Torchwood.

נכתב על ידי , 18/8/2007 13:25  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אוי. לא.


לא בדיוק הביטוי הכי מתאים לפוסט ראשון בבלוג, לא?

אבל הוא די מסכם.

 

אני ביליתי את השנים האחרונות במאמץ לשמור על אנונימיות ברשת, אנונימיות אמיתית. אין לי ICQ, אין לי מסנג'ר, אף פעם לא העלתי סרטים ליוטיוב ועד לפני עשר דקות גם לא היה לי בלוג. אם תקישו את השם שלי בגוגל תמצאו דברים מעניינים, אף אחד מהם לא קשור אלי. נחמד, לא?

אז למה לי לפתוח בלוג עכשיו? כי יש לי הרבה מה להגיד.

 

השם של הבלוג שלי די מתאר על מה הוא. מבחינתי, להכל יש משמעות ועל הכל אפשר לחפור. בהרבה מהמקרים זה מאוד מעניין.

אני לא מתכוונת לנהל דיונים מורכבים על פוליטיקה או צבא או כלכלה כי זה מעניין אותי הרבה פחות. אני מסוגלת לנהל דיון מורחב ומורכב על למה השיר החדש של בובי ולנטינו (בטח חלקכם מכירים) מעיד על רצון להתמסד ומנוגד לערכים שהציבו לעצמם אמני ההיפ הופ באשר הם.

זה אולי נשמע שטותי או מטופש, אבל אני הולכת לדבר כאן על השירים שאני שומעת, הסרטים שאני רואה, הספרים שאני קוראת וכל דבר מוזר שמרצד לי מול העיניים. לפעמים אני אתיימר להגיד לכם אם הוא היה טוב או רע, לפעמים אני לא אנקוט עמדה אבל תמיד יהיו לי הגיגים או תובנות.

אם זה מתאים לכם, אתם יותר ממוזמנים להישאר.

 

בפרק הבא: ייסורי גמילה או מה עושים כאשר הסידרה האהובה עלייך מסיימת עונה.

נכתב על ידי , 17/8/2007 23:17  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 37




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , תרשו לי להעיר , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללין סיאן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לין סיאן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)