°•°•»בעיניים עצומות.»•°•°

בעיניים עצומות-פרק 6.

להיזכר בפרק הקודם....:

אמרתי וחייכתי, ואז שוב התנשקנו.

ההפסקה נגמרה, עברו שעתיים,

סוף היום, אמרתי לדין להתראות בנשיקה,

והלכתי עם שירן וסיון לכיוון המדרגות,

לרדת למטה ולהתחיל ללכת לכיוון השער,

ברגע שהנחתי רגל אחת על המדרגה הראשונה,

שתי ידיים נחתו על גבי בחוזקה,

ודחפו אותי קדימה בחוזקה.

התגלגלתי במדרגות במהירות, בסיבובים,

על הראש, הידיים, הגב, הרגליים,

עד שנחתתי על הריצפה בחוזקה,

וכל גופי כאב.

ו....................................

~

נחתתי על הריצפה שליד המדרגות,

כשקולי שוכב על הגב, מנסה לקום אך ללא הצלחה.

הרמתי את ידי ושמתי אותה על ראשי.

הכאבים בראש רק החלו להיות יותר ויותר חזקים משהיו.

בחיים שלי לא נפלתי ככה.

במיוחד לא במדרגות.

זה לא משהו שקורה בטעות. זה משהו שחייב לקבל עזרה כדי לקרות.

והיו הרבה תאונות ככה, לא שאני מאשימה,

ושמה את האצבע על מישהו. אבל זה לא קורה ככה סתם.

סיון ושירן רצו אליי, ורצו עוד כמה ילדים לעברי.

זה היה כבר סוף היום, לא הייתה אותה כמות ילדים כמו שיש באמצע יום.

הייתי מוקפת במלא ילדים, כל גופי היה על הריצפה,

לא יכולתי לזוז. ניסיתי. אבל לא הצלחתי.

שמעתי את כולם מתלחששים, את כולם צועקים לעזרה,

את כל הצרחות והבהלה.

והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי, "פאק, זאת באמת אני במרכז העניינים?!"

"בתאלי!!!!!!!! את בסדר?! מאמי הכל בסדר?! יואו!!!!"

שמעתי את שירן מדברת איתי, שמעו על הקול שלה שהיא נלחצה.

ואז לקחתי את ידי שהייתה מונחת על ראשי אל מול עיניי.

בהתחלה ראיתי מטושטש, אבל אז התמונה הסתדרה לי.

היה מלא דם על ראשי. הראש שלי דימם.

וגם ביד.

ולא יכולתי לזוז.

מהר מאוד המורות הגיעו למקום,

ואנשי אמבולנס הגיעו יחדיו.

את דין לא ראיתי בסביבה.. וזה גרם לכאב להכאיב לי עוד יותר.

לקחו אותי לאמבולנס והרדימו אותי.

עברתי סידרת טיפולים, ניתוחים, והרדמה.

"בתאל.. בתאל... בתאל................."

זה היה הקול של דין שחדר אליי להרדמה.

פקחתי את עיניי וראיתי במטושטש,

ואז הסתדר לי. דין ישב מולי, כאשר הוא מחזיק את ידי,

נשען טיפה על מיטת בית החולים ומביט בי,

ולא מפסיק לומר את שמי.

ברגע שבאתי לדבר הרגשתי דפיקות בראש והנחתי את ידי על ראשי.

ראשי היה עטוף בתחבושת, וכל ידי, מהאצבעות עד לכתף

הייתה חבושה גם. וכמה פלסטרים על היד השניה והפנים.

"אוי.. אלוהים........... דין?............"

ברגע שאמרתי את שמו נכנס הרופא לחדר.

הוא סיפר לי מה קרה לפי מה שסיפרו לו,

מה המצב שלי, איזה ניתוחים וטיפולים עברתי בזמן שישנתי.

מה שהכי הפחיד אותי, זה שפתחתי את הראש.

ושיש לי תפרים חמדמדים מתחת לשיער שלי.

דין היה צריך ללכת, אחרי שהוא ישב איתי וניסה להצחיק אותי.

הוא היה המום שזה קרה, הוא לא הבין מה הסיבה ואיך..

הכל פשוט לא הסתדר לשנינו.

ההורים שלי גם ביקרו אבל הלכו להביא לי דברים ללילה,

מאחר ואני אצטרך להישאר בבית החולים עד שישחררו אותי.

ואז הייתי לבד בחדר.

ומישהי לא מוכרת נכנסה.

והגישה לי פתק וישר ברחה.

לא הצלחתי בדיוק לראות את פנייה.

לקחתי את הפתק לידיים והתבוננתי טוב טוב במה שהיה כתוב.

ו.....................

פרק חמישי לסידרה.

להיזכר בפרק הקודם......

דיברנו ככה חצי שעה, 45 דקות,

ואז הוא אמר משהו מצחיק על אמא שלו,

שהיא עשתה לו פאדיחה שנה שעברה,

וזה ממש הצחיק אותי, התחלתי לצחוק,

ולא יכולתי להפסיק.

ואז הוא צחק, ואחרי כמה דקות שנינו הפסקנו לצחוק,

הבטנו אחד בשני,

ו.....................................

~

ואז הוא שוב התחיל להתקרב.

היו לי דקירות בלב, הגוף שלי הצטמרר.

חשבתי, זה באמת הולך לקרות?

פשוט הבטתי בו, בעוד הוא מתקרב.

ואז הוא הניח את השפתיים שלו על שלי,

והתחלנו להתנשק.

התנשקנו בערך חצי שעה.

זה היה מדהים. סוף סוף הרגשתי שזה אמיתי,

שאלוהים העניק לי משהו טוב,

וקיוויתי והתפלתתי שלא יצוץ שום דבר שיכול להרוס את זה.

ואחרי שעברו 40 דקות שהתנשקנו,

הפסקנו להתנשק, היינו קרובים אחד לשני,

ופשוט חייכנו וצחקנו בלחש, והנחתי את המצח שלי על שלו.

ואז חיבקתי אותו. והוא חיבק אותי חזרה.

"דין.. אתה כ"כ חשוב לי.

זה היה הרגע הכי מדהים בחיים שלי.."

"כן.. ואת מאמינה שרק הכרנו?"

"זה משנו משהו?

זה משנה שרק הכרנו?..

או שבשבילך זה חסר חשיבות?"

"זה לא חסר חשיבות.

זה עדיין פרט שצריך לזכור..

מה ציפית? שנהפוך אחרי זה להיות חברים?..

כי רק הכרנו. זה לא ממש הגיוני.."

"אז.. זה כן בעל חשיבות בשבילך שרק הכרנו."

"כן.... יש בזה משהו רע?"

"אז רגע. שאני יבין.

ניצלת אותי? בשבילך זה היה רק סטוץ'?!

לא כי אם כן, אתה בטח מנשק הרבה בנות ביומיים.."

"מה? מה? ואו בתאל.. את קצת נסחפת.."

"מה מה?! אני לא נסחפתי! וגם אם כן,

זה אתה שגרמת לי להיסחף.

תראה דין, אתה ילד מקסים.

אתה חתיך, ואתה חמוד, ואתה מושלם..

אבל אני לא בנויה על סטוצ'ים.

אצלי אם זה אמיתי זה אמיתי.

ואם זה לא אז זה ניתוק קשר.

להתראות דין.. תודה על הסטוץ' הנהדר."

אמרתי, קמתי מהספסל, שיחררתי את עצמי מהידיים שלו,

לקחתי את הפלאפון שלי והלכתי במהירות.

הוא לא בא אחריי, הוא רק קרא בשמי.

הגעתי הביתה, ופשוט שכבתי במיטה.

וחשבתי על כל מה שהיה.

על השיחה שלנו, על הפתק, על הנשיקה,

על המשפטים, הצחוקים, המילים.

ופשוט נרדמתי. היה כבר מאוחר..

יום למחרת.

התעוררתי, נכנסתי למקלחת,

יצאתי, לבשתי חצאית מיני מג'ינס,

וחולצה צמודה בצבע תכלת.

ונעלי עקב קטנים בצבע לבן,

התאפרתי, עשיתי קוקו גבוה בשיער,

לקחתי את התיק ביצפר שלי והלכתי ברגל.

הגעתי לכיתה, השיעור הראשון התחיל.

הגיעה ההפסקה, אמרתי לכולם שלום.

וראיתי את דין מביט אליי כל השיעור.

יצאתי מהכיתה לשירותים, וכשחזרתי לכיתה,

דין בא לדבר איתי כשהייתי בפתח הדלת.

ניסיתי לחמוק ממנו.

"תעזוב אותי, נער סטוצ'ים."

אמרתי לו, והתחלתי ללכת לכיוון המקום שלי,

ואז הוא תפס לי את היד.

"בתאל! זה לא היה סטוץ'..

אני פשוט לא ידעתי מה להגיד..

את לא סתם עוד ילדה בשבילי.

את מיוחדת.. ולא.. זה לא משנה לי שרק הכרנו.

חשבתי על זה, ואת צודקת.

זה חסר חשיבות, זה לא משנה.

זה לא היה סטוץ', אני לא נער סטוצ'ים.

מה שהיה אני אף פעם לא אשכח.

אני לא ניצלתי אותך, אני עשיתי את זה כי רציתי,

כי זה מה שהלב שלי אמר לי לעשות.

ואת ילדה מהממת.. ואף אחד לא ראוי לנצל אותך.

אני.. אוהב אותך בתאל.

זה לא היה סטוץ'.. זה היה חשוב לי מה שהיה."

הוא אמר, ואני סובבתי את ראשי אליו,

הבטתי בו, בעוד הוא מחזיק את ידי ועומד עמידה ישרה,

ושפתיו נעולות. וכל הכיתה מסתכלים עלינו,

ולא מבינים מה היה, איך היה, מתי היה.

"אז.. זה לא היה סטוץ' בשבילך?.."

"לא.. זה לא היה סטוץ'. זה היה אמיתי.

אני לא רוצה שתנתקי איתי את הקשר,

את חשובה לי. זה היה אמיתי בדיוק כמו שאמרת.."

"אבל אתה לא באמת אוהב אותי.

אתה סתם אומר את זה כדי שאני יסלח לך.."

הוא התקרב אליי, נעמד מולי,

הסתכלתי אליו, הוא היה יותר גבוה ממני.

הבטתי בעיניו, הוא הסתכל אל עיני.

"אני לא אומר דברים כאלה בסתם.."

הוא אמר, והיד שלי עוד הייתה בידו, והוא המשיך להסתכל אליי.

"תוכיח."

אמרתי לו את זה בנחישות, חשבתי שהוא ייתקע,

שהוא לא יידע מה לעשות.

אבל שניה אחרי שאמרתי את זה,

הוא נישק אותי במהירות,

ואני זרמתי. נשיקה של בערך חמש דקות, 6 דקות.

הוא חיבק אותי, והמשיך לנשק.

כל הכיתה התחילו להתלהב.

שמעתי את כולם צוחקים, את הקולות שלהם.

ועוד ילדים נכנסו לכיתה והביטו בנו.

ראיתי שגם בר, עומרי, עידו ושירי הסתכלו עלינו.

אחרי 6 דקות, הוא עצר. וחייך אליי.

"הוכחתי?"

"אהא!!!!"

היה צלצול, הוא חייך אליי, עזב את ידי,

והלך למקום שלו.

אני נשארתי עומדת באמצע הכיתה, מופתעת.

וכל החברות באו אליי, ואמרו שאנחנו חמודים.

שזה היה מדהים. וצחקו.

"הוווווווווווווווווו" זה כל מה שהיה להן לומר.

עברו עוד שעתיים, והייתה הפסקה.

אני ודין דיברנו בצד.

"בתאלי. את רוצה להיות חברה שלי?"

"חח אתה מציע לי חברות..?"

"ברור. זה הצעד השני שלי בהוכחות."

"אוקיי. אז אני מסכימה"

אמרתי וחייכתי, ואז שוב התנשקנו.

ההפסקה נגמרה, עברו שעתיים,

סוף היום, אמרתי לדין להתראות בנשיקה,

והלכתי עם שירן וסיון לכיוון המדרגות,

לרדת למטה ולהתחיל ללכת לכיוון השער,

ברגע שהנחתי רגל אחת על המדרגה הראשונה,

שתי ידיים נחתו על גבי בחוזקה,

ודחפו אותי קדימה בחוזקה.

התגלגלתי במדרגות במהירות, בסיבובים,

על הראש, הידיים, הגב, הרגליים,

עד שנחתתי על הריצפה בחוזקה,

וכל גופי כאב.

ו....................................

פרק רביעי לסידרה.

להיזכר בפרק הקודם.....

כולנו צחקנו לנו,

ואז ילד אחד,

נעמד לידנו..

"שלום..."

כולנו העפנו את מבטינו לכיוון הנער,

ו.................................

~

כולנו העפנו את מבטינו מעלה,

אל פניו של אותו ילד, שמשם נשמע הקול.

הוא היה הילד הכי יפה שראיתי בחיים..

כשראיתי אותו הייתה לי תחושה מוזרה בבטן,

רציתי לקפוץ עליו ולחבק אותו.

להראות לכל הבנות שלי מותר, ולהן אסור.

אבל בקושי הכרתי אותו, לא ידעתי מי הוא בכלל.

אז לא יכולתי לחבק אותו סתם ככה.

הבנות התחילו לצחוק, ולחייך, ולתקוע לו שריקות,

והתחילו להימרח עליו.

וכשאני אומרת להימרח, זה להימרח.

לשים עליו ידיים, לחבק אותו, לנסות לנשק אותו.

כולן חשו שהוא איזה מוצר למכירה..

נמרחו עליו כמו חתולות שמחפשות חלב.

"מצטער בנות, אבל באתי דווקא לבתאל."

הוא אמר בביטחה, והביט בי וחייך.

ידעתי שזה הוא שכתב את המכתב.

למה שילד כ"כ יפה כמוהו, יבוא דווקא אליי,

אם הוא לא כתב את המכתב? אז זה היה הוא.

נדמה לי, ככה חשבתי.

כאשר הבנות שמעו את המשפט,

שהוא אמר שהוא בא אליי ולא אליהן,

הן ירדו ממנו וחזרו לשבת בכיסאות שלהן,

והיו במבוכה. הן כ"כ קינאו.

הבטתי בו בחיוך, והוא הושיט לי יד.

"בתאל, את רוצה לבוא איתי לסיבוב?

אני חושב שיש לנו על מה לדבר.."

"הממ כן, אני באה."

אמרתי, ותפסתי את היד שלו,

והוא עזר לי לקום מהכיסא ולצאת מהבנות.

ואז אמרתי לבנות ביי, והוא חייך אליהן,

והלך לצידי אל קצה הכיתה.

נעמדנו בקצה הכיתה, שם לא היו ילדים.

נעמדנו, אני נשענתי על קצה השולחן,

והוא נעמד עם הידיים בכיסים מולי.

"טוב אז.. בתאל.

אני דין ........... "

"דין.. סליחה על השאלה הבוטה..

אבל.. אתה.. אתה זה ששלח את המכתב?"

הוא הביט בי, חיכה שתי דקות ואמר..

"כן. אני שלחתי את המכתב.

מצטער שסתם כתבתי מילים חסרי משמעות,

פשוט מיהרתי, כמעט היה צלצול.

וזה היה מוזר אם הייתי בא אלייך סתם ככה..."

"או.קיי. ולא, זה לא היה סתם מילים.

מאוד אהבתי את הצורה הישירה שאתה כותב..

והתרגשתי לקרוא את המילים,

עשית לי את היום."

צחקנו כמה דקות, ואז הוא הסתכל עליי וחייך.

"טוב.. אז את בטח רוצה לדעת עליי כמה דברים..

אחרי הכל, שלחתי לך מכתב, ואת לא יודעת עוד מי אני.

אז.. אני דין, כמו שאמרתי."

הוא אמר, ואז התקרב אליי וחיבק אותי.

לא הבנתי מה זה היה, אבל כ"כ התרגשתי,

שהמושלם הזה נותן לי חיבוק.

ואז הבנות עשו קולות,

"הווווווווו!!!"

והבטתי בהן, ואז שמתי עליו את הידיים,

וחיבקתי אותו גם.

"חח, הממ דין?

אם אפשר לשאול.. למה היה החיבוק הזה?"

"סתם, הרגע הכרנו.

ורציתי לתת לך חיבוק.

הממ, היה משהו רע בזה.....?"

"לא לא, מה פתאום. למה שיהיה רע?

זה היה אפילו נחמד. מאוד נחמד. חח.

החיבוק שלך היה נחמד, וחבל שהפסקתי אותו.

אז.. בן כמה אתה דין?"

"אני בן 16 וחצי, עוד חודשיים 17.

אני יחסית גדול לכיתה י'..

ואת? בת כמה את?"

"אני בת 16 וחצי.

וזה נורמלי, ועוד חודשיים אני אפילו יאחל לך מזל טוב.

יש לך.. חברה? סליחה שאני שואלת.."

"חח זה בסדר, מותר לך לשאול מה שבא לך.

ולא, אין לי חברה, אני פנוי.

ולך יש חבר?.."

"לי? לא! מה פתאום, למה שיהיה לי חבר?

אין לי חבר, אני פנויה, אין לי חבר.."

"למה שיהיה לך חבר?

כי.. את יפה.. ומקסימה, וחמודה.

ושווה, וכוסית, ואני בעצם מתפלא שאין לך חבר.."

"ממ, תודה, ולא, אין לי חבר.

אין למה להתפלא. אני רק מופתעת שלך אין חברה."

"למה את מופתעת?"

"כי אתה ילד מקסים, אתה הילד הכי יפה שראיתי בחיים."

"חח חמודה את.."

הבטנו אחד בשני, במבט.

חשבתי זהו, עכשיו תהייה נשיקה.

כ"כ רציתי.. הוא התחיל להתקרב אליי,

אני המשכתי להסתכל בו.

התחלתי לשלוח אליו מבטים של חיוב.

הוא היה קרוב אליי, שמעתי את כל הבנות בהלם,

מכינות את עצמן לצרחות הגדולות ואז..

הפעמון צלצל. היה צלצול לסיום ההפסקה.

כ"כ התבאסתי..

תמיד זה קורה לי, תמיד.

"אוח.." לחשתי לעצמי.

"הממ, היה צלצול הרגע..

אז.. נדבר אחרי זה."

"או.קיי.."

אמרתי וחייכתי.

ואז הוא התקרב אליי ונתן לי נשיקה על הלחי.

השפתיים שלו היו כ"כ רכות.

פשוט חלום, והחלום הגדול היה קרוב להתגשם.

אבל הוא נקטע, בגלל הצלצול המעפן..

חזרתי למקום שלי, התיישבתי ושילבתי ידיים.

התבאסתי קצת מזה שהצלצול גרם לי להפסיד נשיקה..

ואז הבנות התחילו לחקור אותי.

שאלו אותי איך הוא, איך האופי שלו, אם הוא חמוד..

עניתי על הכל בדברים חיוביים.

המורה הגיעה, ואז קיבלתי SMS.

*היה נחמד בתאלי.

הנה האייסי שלי, -

נדבר אחרי ביצפר*.

הסתיים ביצפר, חזרתי הביתה.

ישר עליתי למחשב, צירפתי את המספר איסיקיו.

ואז הוא שלח הודעה.

*היי בתאלי.. מה קורה נשמה?

-זה דין?

כן.. הפדחן שהיום השפיל את עצמו מולך חח.

-עאלק פדחן יא מפגר :-), היית חמוד לאללה.

וואלה? עשיתי רושם?

-ועוד איך..חח ^^

חח נחמד, אז מה נשמע?

-הכל פשוט מצויין, אין מילה אחרת, ואצלך מאמי?

אצלי בסדר, עדיין לא מושלם אבל בסדר, חח.

-קרה משהו?

לא, לא קרה כלום. תקשיבי...

-??

אני יודע שזה ישמע מפגר. אבל יש מצב אנחנו נפגשים עכשיו?

-כן, יש מצב גדול, וזה לא נשמע מפגר. איפה?

את מכירה את פארק סוקולוב?

-מכירה. שם ניפגש?

מתאים לך?

-כן, מצויין בשבילי.

אז סבבה, מתי את יכולה?

-אני.. אני יכולה אפילו עכשיו :]

מגניב. אז עוד חצי שעה בפארק?

-סבבה.

ביי כפרה..

-ביי מאמי.*

כ"כ שמחתי שדיברנו.

ואז ירדתי לאכול, ושסיימתי נשארה לי רבע שעה להתארגן.

שמתי חצאית מיני מג'ינס, וחולצה צמודה בצבע לבן,

וכפכפים בצבע לבן, והתאפרתי.

שמתי בושם, לקחתי פלאפון ומפתחות ויצאתי לכיוון הפארק.

הגעתי לפארק והוא כבר ישב שם.

ניגשתי אליו להגיד לו שלום, והוא קם וחיבק אותי.

חיבקתי אותו גם, אבל הפעם החיבוק נמשך 10 דקות בערך.

"הממ.. חח, היי.."

"היי.."

אמרתי וחייכתי אליו, והוא חייך אליי חזרה.

"אני שמח שהסכמת שניפגש.

את באמת ילדה חמודה כמו שאת נראית חח"

"חח תודה, ואין לי סיבה לסרב.

אז מה קורה? למה רצית שניפגש?"

"הכל בסדר, וסתם.. לדבר.

כי הצלצול היום הפסיק את השיחה שלנו.."

דיברנו ככה חצי שעה, 45 דקות,

ואז הוא אמר משהו מצחיק על אמא שלו,

שהיא עשתה לו פאדיחה שנה שעברה,

וזה ממש הצחיק אותי, התחלתי לצחוק,

ולא יכולתי להפסיק.

ואז הוא צחק, ואחרי כמה דקות שנינו הפסקנו לצחוק,

הבטנו אחד בשני,

ו.....................................

אני יודעת שכל הפרק היה מסופר רק על דין ועל בתאל.

אבל ככה יצא לי, היה לי מצברוח של פרק רומנטי ונחמד,

מאחר ועבר עליי יום נחמד היום בביצפר. ^.^

אני מקווה שאהבתם, ושתגיבו.

כי אין הרבה כניסות, ואין הרבה תגובות.

אז כל תגובה ממש תתרום לי (:

שתהייה לכולם אחלה שנה, ובהצלחה בהכל.

3>