אני יודעת שלקח לי קצת (הרבה) זמן לעלות את הפרק,

אבל אני לא כל כך מרגישה שמשהו מאיץ בי, אז אני מעלה פרקים מתי שיהיה לי אותם.

בכל מקרה, בשביל שלושה קוראים, אני לא מרגישה שאני צריכה כל כך למהר...

תהנו. 3>

~~~~~~~~~~~~~~~

טל הרגיש את נשימתו נעתקת.

הוא לא צפה זאת כלל, הריון.

זוהר בהריון.

אתה אבא.

אתה פאקינג אבא.

אתה כולה בכיתה י"ב, ואתה אבא.

 "מה..מה, מה זאת אומרת את בהריון?"

קולו היה צרוד. הוא ניגש אל בקבוק המים שליד מיטתו ולגם במהירות.

"טל, אני בהריון. מה יש פה להבין?"

~~~~~~~~~~~~~~~~

"פתוח!" נשמעה קריאה מעברה השני של הדלת.

אורלי נכנסה והלכה היישר לחדרה של רעות.

היא שכבה על המיטה, צפתה בטלוויזיה.

כשראתה שנכנסה, חייכה אליה.

"בואי, שבי איתי."

אורלי התיישבה בשקט לצדה של רעות.

היא סקרה את צדודיתה. כמה יפה.

לא מגיעים לה חיים שכאלה.

~~~~~~~~~~~~~~~~

טלי נכנסה לחדרה. היא רק רצתה לשכב על המיטה ולבכות.

היא רצתה לבכות על שהגיעה למצב הזה, לתסבוכת הזאת שאין ממנה מוצא.

לפתע הבחינה בקופסה שהייתה על המיטה.

היא נראתה מעט חשודה.

בחשש מה, פתחה טלי את הקופסא, והוציאה ממנה את אותו צמיד.

אותו צמיד שלא רצתה לראות יותר בחיים, אותו צמיד שהעביר בה צמרמורת בכל פעם שנזכרה בו.

ידה נשמטה, הצמיד נפל על הרצפה.

היא רק עמדה שם, קפואה, נעוצה במקומה.

~~~~~~~~~~~~~~~~

הימים עברו, והחורף התחלף לו באביב.

עם הזמן עיכל טל את העובדה שהוא הולך להיות אבא.

הוא לא דחק בזוהר להפיל, והיא נראתה מאושרת יותר מתמיד.

וזה היה העיקר בשבילו.

אמנם טל לא אהב את זוהר, אך הוא דאג לה והם היו בקשר טוב.

אך טל אהב רק את אורלי. והוא לא ידע אם תחזיר לו אהבה, ומאז אותו מקרה, לא נפגשו ולא דיברו.

הוא חשש לדבר איתה, שמה יבהיל אותה.

טל המשיך להרהר בעודו מלטף את בטנה של זהר, שהחלה לתפוח מעט.

"על מה אתה חושב?" שאלה.

הוא שתק מעט.

"איך נקרא לתינוק?"

"וואו, לא חשבתי שאתה חושב  על זה בכלל. אם זה יהיה בן, אני רוצה שנקרא לו איתמר."

"ואם זאת תהיה בת?"

"לא ממש חשבתי על זה, אני די מקווה שזה יהיה בן."

"אז נקרא לה אורלי."

~~~~~~~~~~~~~~

רעות כיבתה את הטלוויזיה והביטה באורלי.

"למה כיבית?" שאלה.

"אני רוצה שתספרי לי מה באמת קרה." אמרה רעות.

"אבל סיפרתי לך.."

"לא," קטעה אותה, "אני לא קונה את זה שסתם ישבתם ודיברתם ואכלתם במבה. אני רוצה שתספרי לי את האמת."

"אני לא מבינה מה את רוצה, סיפרתי לך הכל, לא קרה שומדבר..." מאיפה לעזאזל היא יודעת הכל?

"אורלי, אני מאבדת את הסבלנות, תספרי לי עכשיו או שאני אצטרך להוציא את זה ממך בעינויים."

"טוב, טוב....אז אחרי שאכלנו במבה, התחלנו כזה בצחוק לריב על השקית וכאילו מכות וזה....ואז הגענו למין מצב כזה והוא שכב עליי, ואז הוא בא לנשק אותי....אבל אז עצרתי אותו ואמרתי לו שאני לא יכולה."

"למה?? חשבתי שאת אוהבת אותו!"

"כך גם אני חשבתי."

~~~~~~~~~~~~~~~

"טלי, את יכולה להעביר לי את התמונות מהטיול?" צעק רונן מחדר.

"טלייי!!"

הוא המשיך לצעוק כמה וכמה פעמים, אך לא נשמעה תשובה.

הוא קם בכבדות מכיסאו וניגש לחדרה.

"טלייי אני קורא לך, תעני!!"

הוא נכנס לחדר.

היא עמדה בגבה אליו, עדיין קפואה.

הוא נגע קלות בכתפה. "טלי..?"

היא מיד קפצה במקומה והסתובבה אליו.

"ממה, מה?"

"הכל בסדר?" שאל.

"א..כ,ככן אני אעביר לך את התמונות מחר.."

הוא סקר אותה, וכשהביט מטה מצא את הצמיד.

הוא הרים אותו והגיש לה.

"קחי, זה נפל לך."

"לאאאא, לא רוצה את הצמיד המזדיין הזה!!! תעזוב אותי כבר!!" צרחה.

רונן נבהל. "מה עובר עלייך??"

הוא יצא מהחדר, משאיר את הצמיד על השידה.

טלי נפלה על ברכייה ומשכה בשערה.

היא החלה לבכות, אך לא בכי חרישי כשל לאחרונה. הפעם הרשתה לעצמה לבכות. ולבכות חזק.

~~~~~~~~~~~~

"למה אורלי?"

"ולמה איתמר?"

"כי אני ממש אוהבת את השם הזה."

"ואני ממש אוהב את השם אורלי."

"למה?"

"למה לא?"
"לא יודעת,  זה נשמע לי שם קצת..."

"קצת מה?" קטע אותה.

"לא יודעת..."

"קצת מה?"

"קצת....פרחי כזה. לא יודעת"

"אני לא מבין מה רע באורלי?!" צעק.

"טוב, מה אתה מתרגז, רק אמרתי שאני לא כל כך אוהבת אותו!"

"אז אני לא אוהב את השם איתמר!" אמר ויצא בסערה מהחדר.

זוהר נשארה המומה מעט במקומה, כשצלצול טלפון קטע אותה.

היא ידעה שהיא לא צריכה לענות, אבל בכל זאת ענתה.

"הלו?"

"מי..מי זה?"

"זוהר, מי זה?"

"אורלי."

"מה?? מה היא עשתה שם??" פיו של רונן עוד היה פעור.

"קודם כל, תסגור את הפה, שלא תבלע איזה זבוב......אני בעצמי לא יודע, כנראה היא עובדת עכשיו בתחנה פה באיזור..אני פשוט לא מאמין! אחרי כל המאמצים שעשינו כדי להפטר ממנה...." האב נראה מוטרד.

"אבא, אתה לא תיתן למשהו ביניכם לקרות שוב, נכון?"

האב שתק. הוא התעלם מהשאלה ויצא מהחדר.

~~~~~~~~~~~

"היא בסדר עכשיו, ברוך השם...." נאור חייך והביט לעיניה של כרמל.

"וואו, איזו הקלה.....רגע, מה, עכשיו היא לבד שמה?"

"אממ לא יודע, יכול להיות, אולי אח שלה שם.."

"אז תזמין אותה לפה, מסכנה! תקועה בבית חולים המגעיל הזה..היא יכולה כבר להשתחרר, נכון?"

"כן אני חושב שכן....אבל לא אכפת לך.? להזמין אותה עכשיו?"

"נו נאור אל תהיה חזיר! קח." כרמל הושיטה לנאור את הטלפון והוא חייג את המספר המוכר.

~~~~~~~~~~~

אורלי בכתה. היא לא רצתה לגרום למריבה ביניהם.

ככל שעבר הזמן, היא רק בכתה יותר ויותר חזק.

לאחר הרהורים מעטים, היא ידעה שהיא חייבת ללכת אליה.

~~~~~~~~~~~~

"תודה שהזמנתם אותי..באמת הרגשתי קצת בודדה.." טלי חייכה.

נאור לפתע נעמד ואמר "טוב...אני הולך להביא משהו לשתות.." הוא חייך ופנה אל הדלת.

מבטה של כרמל עקב אחריו ולכשיצא חזר אל טלי.

"טלי, אני רק רוצה שתדעי שאת יכולה לפנות אללי בכל דבר, וכל הזמן...אני רוצה שנהיה חברות טובות. באמת." כרמל חייכה. טלי הרגישה איך ליבה מתחמם לשמע דברים אלו. היא חיבקה את כרמל.

נאור נכנס אל החדר עם בקבוק קולה וכוסות כשעל פניו מבט שואל.

"פספסתי משהו?"

"לא." אמרו שתיהן יחדיו וחייכו האחת אל השנייה.

~~~~~~~~~~~~

נכון לאותו רגע הרגיש דחף עז להתיישב מול שולחנו ולכתוב. הכתיבה תמיד שחררה ממנו את כל שחש בפנים. אף אחד פרט לאחותו לא ידע שהוא כתב, אך אפילו לה לא נתן לקרוא את יצירותיו. הוא הרגיש כי זו כבר הטריטוריה שלו, ואין לאף אחד כניסה אליה. היא הבינה אותו וכיבדה אותו על כך שעומד  על שלו.

הוא התיישב והחל לכתוב. הרגיש איך מרוקן את כל הקיטור מתוכו, הוא הרגיש משוחרר. שנים שלא הרגיש כך. שנים שלא כתב. שנים שלא בכה.

~~~~~~~~~~~~~

היא הלכה לאיטה בדרכה אל רעות. דבר לא האיץ בה, היה לה את כל הזמן שבעולם. מחשבות מילאו את ראשה כשעברה על פני הגינות הירוקות שנראה כי החורף כבר לא יגיע אליהן.  כאשר הגיעה אל הבית המיועד, החלה לעלות את שלוש מדרגות הכניסה. היא סקרה במבטה את החצר, שהייתה מטופחת למראה. ערוגת הוורדים הפיצה ניחוחות מרגיעים, ובהרגשה טובה דפקה אורלי על הדלת.

~~~~~~~~~~~~~

בדרכה הביתה, הרשתה לעצמה לאחר. ממילא אף אחד לא מחכה לי. בעצם, אולי רונן. אבל הוא בטח עסוק. באמת שבזמן האחרון גזלתי הרבה מזמנו לטובתי. אני חייבת להפסיק להציק לו. זאת תהיה ההחלטה שלי לשנה החדשה. טוב, לפחות אחת מהן...מחשבותייה נדדו אל אותו תאריך, השלושים ואחד בדצמבר. למרות שהיה זה חג נוצרי, כמו כל בני הנוער, חגגה את השנה החדשה במסיבה עם חברותייה, שתיית אלכוהול ונשיקת חצות. כבר הרבה זמן שלא בילתה עם חברותייה. לפתע חשה צביטה קלה בליבה. לא, אני לא צריכה אותן עכשיו, חברות גם כן.....יש לי עכשיו את רונן, ויש לי את נאור ואת כרמל. אני לא צריכה אותן, ואני מסתדרת טוב מאוד בלעדיהן. קול שני פרץ מתוכה; ממש מסתדרת טוב בלעדיהן....לוקחת סמים, מנסה להתאבד.....את כבר לא מי שאת, את מישהי אחרת, את כבר לא אותה טלי של פעם.

היא הרגישה את הדמעות עולות במעלה גרונה, ועצרה אותן. אני כבר לא אותה טלי, עכשיו אני חזקה.

~~~~~~~~~~~~~~

הוא שכב על מיטתו ובהה בתקרה. רק שכב ובהה. הוא לא דיבר, הוא לא חשב על דבר.

לפתע נשמע צלצול. הוא הרים את הנייד וענה:

"הלו?" קולו היה עייף. ניתן היה להרגיש כי לא ישן מזה כמה ימים.

"טל, למה אתה לא מדבר איתי יותר? נעלבתי!"

"אה, אני...סתם יש לי עכשיו הרבה מבחנים, וזה תקופה קצת לחוצה...מה קורה?"

"אממ...האמת שיש לי לספר לך משהו....אתה בבית?"

"כן..."

אז תישאר. אני בדרך.."

"טוב." הוא ניתק את השיחה ומיד נשמעה דפיקה בדלת. הוא קם לפתוח וזוהר כבר עמדה שם.

טל התקשה שלא לחייך.

"את אוהבת לעשות את זה, אה?"

היא דווקא לא צחקה. פרצופו הרצין.

"מה קרה?"

"ת..תשב, יש לי משהו חשוב להגיד לך."

שניהם התיישבו על המיטה. המתח הרג אותו מבפנים.

"אתה זוכר את היום הזה, שבאנו אליי אחרי בית הספר, ו..."

"כן כן אני זוכר." הוא היה עצבני.

"אני בהריון."