בע"ה

אני חושבת שהתייבשתי, טוב זה דיי מתבקש. לא שתיתי כמעט כל היום וכל הנסיעה מירושלים עד הבית כללה שמש עליי, ושאני אומרת כל הנסיעה אני אומרת שעה וחצי של חום.

אני לא מאמינה שנשאר לי בדיוק שבועיים לתחילת שנת הלימודים. המעבר הזה משישיסטית לשביעיסטית. חודשיים שהתרגלתי לבית, לאוכל של אמא, לחדר שלי. ללישון מתי שבא ולקום מתי שבא. ללכת לטייל בלי לימודים על הראש. התרגלתי כבר. ועכשיו לחזור לאולפנה, לשגרה אחרת לגמרי.

את האמת? זה מפחיד אותי, אני לא אוהבת שינויים קיצוניים ולמרות זה כל החיים שלי כלולים בהם.

אני טוטאלית.

גם בתהליך שאני עוברת עכשיו אני טוטאלית. זה הכל או כלום. והפעם זה תהליך אמיתי, ואני רואה את השינוי המטורף שחל בי. אני רואה שבאמת אני עובדת לאט לאט על עצמי, על הפגמים שלי. אני רואה שכשאני נופלת אני לא מתרסקת, אלא רק פוצעת קצת את הברך. ולא שוברת לעצמי את הגולגולת.

הפעם התהליך הוא אמיתי. נו מור משחקים, נו מור שטויות.

ואני טוטאלית.

אם התהליך הזה דורש ממני להתרחק מאנשים מסויימים אני אעשה את זה, כי זה מה שיעשה לי טוב.

כי נמאס לי לגעת ולא לגעת, אני רוצה שלמות. 100 אחוז של המשהו הזה.

כבר הרבה זמן שלא בכיתי כמו שבכיתי היום. הגוש הזה היה תקוע לי בגרון עוד ממוצ'ש אבל השתחרר רק היום, בסביבות 9 שקמתי משינה.

החלום כ"כ הפחיד אותי, כ"כ גמר אותי. כאילו ריבונו של עולם נתן לי בכוונה את החלום הנוראי הזה בכדי שאבכה, שיוציא את הגוש שתקוע בגרון ולא נותן לי להשתחרר מהתחושה הכבדה. ובכיתי, בכיתי תוך כדי חלום, בכיתי גם אחרי זה שסיפרתי לאבא ואמא את החלום (בעצם, לא בכיתי שסיפרתי להם, אבל ירדו לי דמעות שבעל כורחי עקב מצבי האומוציונאלי)

ואז במקלחת, שנכנסתי סוף סוף למקלחת ונזכרתי בחלום הנוראי, באקדח שהוא כיוון על אמא, במוות של ילדים קטנים, בערבי ששיחק בחיי אדם כאילו זה משחק קלפים. ובכיתי בכיתי כמו ילדה קטנה שהיה לי סיוט. והעיניים נהיו אדומות מרוב בכי, והשתחררתי. השתחררתי מהתחושה הכבדה שרבצה עליי, השתחררתי מכל הקושי שהיה לי בשבועות האחרונים.

השתחררתי מהכאב הנוראי הזה של לא לראות את יאיר. כמעט בלתי אפשרי.

זה לא אומר שהקושי נעלם, או שעכשיו יותר טוב.

אני מתקדמת, אני אשכרה בתהליך אמיתי.