אהובתו לשעבר

זה עצוב איך שהשנים מוחקות פרצופים,מוחקות רגעים,מוחקות רגשות,מוחקות אנשים.

זה עצוב שאחרי כמה שנים כבר לא זוכרים אותך..

שאחרי שנה..שתיים..שבע..שלוש עשרה שנים אנשים כבר לא זוכרים אותך,

לא מאזכרים אותך,לא עורכים לכבודך אזכור,תזכור,אזכרה. משהו שישמור לך על הכבוד ואולי קצת על תווי הפנים.

ואנחנו כל שנה מתאספים כאן,ומפעם לפעם זה כבר נהיה פחות. וזה כבר נהיה יותר אנשים שלא מכירים אותך באמת,

אלא רק מסיפורים.

ואיך זה הגיוני שחברים,משפחה רחוקה,אנשים שהיו בחיים שלך שוכחים לזכור אותך..וזה מכאיב כל פעם מחדש.

ולי קשה לשכוח לזכור אותך,יכול להיות שיש קצת סיפורים שהשלמתי לעצמי פרטים אולי מהדימיון,אבל אני זוכרת אותך חי מתמיד.

וזה מכעיס אותי שהיום יום רגיל לשאר האנשים אבל יום מיוחד לכבוד אדם כמוך,אז אנחנו עוד עושים משהו כאן בשביל לזכור,

בשביל הכבוד,בשביל הגעגוע..וקצת בשביל עצמנו שלא נשכח את תווי הפנים שלך בדיוק.

וכמה שזה עצוב אני באמת משתדלת,לא ברור איך אפשר לחיות ולהשלים עם המוות..ואנחנו בכל זאת עושים את זה יום אחרי יום,

שנה אחר שנה,שלוש עשרה שנה. אז לפחות היום,נבכה קצת בשבילך..לפחות אני. ובטח תחשוב שאתה לא רוצה שנבכה,

אבל לפחות היום ניתן לעצב קצת להתפרץ,לזכרונות קצת להכאיב..נזכור אותך,זה משהו קטן שאנחנו עושים בשביל איש גדול כמוך.

מתגעגעת ומבטיחה להיות האדם שאתה מצפה שאהיה.