תראו על מה אנשים כותבים,
על טוקיו הוטל,על אהבה נכזבת ונושאים כאלו העומדים על הפרק,כל אלה חשובים לכל אדם,אבל אתמול ישבתי וראיתי תוכנית,והבנתי סביב מה החיים באמת סובבים,השקט שאחרי הסערה כבר אינו,ובכיית יתומים,אלמנות ונשים שאיבדו בניהם בסערה,נשמעים בין המיית הרוח.אף אחד לא מבין,שאם מאבדת בנה,איבדה הכל,החיים נלקחים ממנה כשם שנלקחו ממנו,תאונות,טעויות לצורך העניין,של אם בת 27 אב בן 28 ותינוק שאין הספיק למצות חיו בן 4 חודשים נלקחו בתאונה,תאונת דרכים,פתאום הבנתי מה משמעותם של החיים,חיו כל הרגע כאילו אין המחר.וזעקות,צעקות הנשמעות לטווח ונלקחות למי תהום,אף אחד לא שומע את תעיית הנשמה,צעקת האבידה,
אנשים מסוגלים להבין אבידה,אך אין הם חשים אותה עד שנכווים בה בבשרם.משפטים של בכי,של כאב,של יגון שאול אינם מוחשיים מספיק,עד הבנת המוות פשוטו כמשמעו,אין אנשים מבינים עד כמה כואב להיות המאבד,להיות הנאבד.
צער לאו דווקא מוחש באמצעות מילים,אפשר להביט בעיניים ולקרוא אותו,להבין אותו לפי כאבו.בעיית העולם היא שאין אנחנו מסוגלים להבין אחד את השני,מנסים לנגוד אחד את השני,אחוות אחים אין,אהבה ושלום אין,רק מלחמה תמידית בין כל העולמות,אין דבר זה חבר בעיני אף אחד-כל אדם לעצמו.אולי אם ננסה להבין אחד את השני,להסתכל אחד לשני בעיניים,להבין שמחה,עצב,כאב ואהבה.אם נוכל לתת לשני חיבוק אמיתי,בלי זיופים,להרגיש את הדופק,לראות את החיוכים.אין אנחנו מרגישים אהבת אמת מהי,אין זה כולל אהבת גבר לאישה,אלא קודם כל,בין אדם לחברו.אם תרגישו את ההבנה,אם תקבלו אחד את השני כמות שהוא,בלי להבדיל בין צבע עור,עדה,דת או שפה,האמינו לי יהיה לנו עולם יותר טוב..
קחו זאת בחשבון-יהיה לנו עולם טוב יותר
**כל המגיב כאן יקבל תגובה חזרה->בטוח!**
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נבנב_הארנב XD