סיפורים

היא אמרה לי שאני יותר מידי בשבילה, שאני בחור טוב ושהיא מפחדת מלפגוע בי אם אנחנו ממשיכים יחד. היא אמרה לי שאני בן אדם מקסים ופשוט אני לא מגיע לה. היא הודיעה לי בעדינות שמהרגע הזה חייה וחיי נפרדים וזה לא באשמתי אלא באשמתה. אשמתה להיות מבולבלת. לא! מה פאתום היא לא מאוהבת במישהו אחר, היא רק מבולבלת על המשך חיינו יחד ובעתיד היא לא רואה את עצמה חיה עם בן אדם כזה מקסים כמוני.

שאלתי אותה האם היא חשבה את זה היטב, היינו יחד כמעט ארבע שנים. היא ענתה לי שהיא חושבת על זה זמן רב כבר, שהגעיה למסכנה שתכונותיי לא מתאימות לתכונותיה ושאני מתבזבז לידיה. פקפקתי קצת, אם היא כל כך גועל נפש כפי שהיא טוענת, למה אני לא הזה שעוזב אותה? . היא הביטה בי, דמעה התחילה לרדת וחיבקה אותי, מצדי יש לי כאבי בטן, אלה שרק מופיעים כשעוזבים אותך, אלה שהסבתות טוענות שהם בעיות לב, אבל למען האמת אף פעם לא הרשתי אותם כל כך למעלה.

לא סבתי ולא אף סבתה אחרת הייתה שם כדי לרחם עלי. היא שעדין מחבקת אותי, נותנת לי נשיקה כזאות רטובה בין דמעות ואמרה לי שלום. ביקשה ממני שלא אתקשר אליה, שלא אקשה את המצב בשבילנו, במיוחד בשבילה שכל כך קשה לה לעזוב בחור מדהים כמוני. נשארתי המום בעוד שאני רואה איך היא עוזבת את בית הוריי בלי להסתקל אחורה. אף פעם בחיי לא קיבלתי כל כך הרבה מחמאות ביום אחד ואף פעם המחמאות לא גרמו לי להרגיש כזה חרא כמו ביום הזה.

השתכרתי כמו עלוב הלילה הזה והבאים. שתיתי בחודש אחד יותר ממה ששתיתי בעשרים ושלוש שנים ביחד. חיפשתי בזרועות ופיות אלמוניות תרופות לכאב הבטן הסנטומנטלי שממנו סבלתי, אבל אחרי חודש, לאט לאט, הוא התחיל ליהלחש.

מצאתי את הכתפי חבריי בודיוק בזמן שצריך אותם כדי לצאת מהמצוקה, התמיכה הנדיבה שלהם כדי שאני אשכח ממנה, החיפושים אחר חור או כמה חורים באותו לילה שבהם אני, הפצוע, אוכל להתחיל את הטיפול המתאים כדי להחלים מפציעותיי, גם מצאתי כמה משפטים טפשיים כמו "אם היא באמת אוהבת אותך היא תחזור", "היא רק מבולבלת", "היא רק בת 20" ואחרים. סוף סוף אחרי שלושים גסטרואנטרולוגים כואבים יום אני וחבריי התחלנו להתגבר על הטראומה. הם הפסיקו להשתמש בי כתירוץ כדי להשתכר ואני סוף סוף הפסקתי לשמוע את המשפטיים הפתטיים האלה שנתנו לי להרגיש שאני בתסריט של טלנובלה.

בבוקר הזה, אחרי חודשיים, פקחתי עניניי משוכנע שזה יום נפלאה למרות השמיים אפוריים של לימה. יום שבת טיפוסי אחרי להכיר איזהשהיא בחורה יפה ביום שישי בלילה ולהשיג את המספר טלפון שלה, הרגשתי מנצח וחזק. הבטן כבר לא מפריעה לי והתחלתי לחייך בבוקר הזה בלי שום סיבה. הבנתי משום מה שפאולו קואלו הוא כותב עלוב אבל לפחות בספרים שלו הוא כותב את האמת. החיים יפים, רק תלוי בנו להסתקל עליהם כך. קפצתי מהמיטה, התקלחתי, התגלחתי וראיתי את עצמי חתיך, אמרתי שלום לאמי כולל נשיקה בלחי ונתתי לאבי כאפה בגבו, הוא שברגע הכי קשה מהשלושים יום הטראומטיים האלה לקח אותי לאכול אמפנאדס. יצאתי מהבית ונכנסתי למכונית, נסעתי אל חבר, התוכנית הייתה ללכת לקניון לקנות כמה חולצות לאותו ערב כדי ליהראות מחודש. הדלקתי את הרדיו בקול רם, מוזיקה שמחה, מכונית מדליקה, משקפיי ארנט, חברי חתיך. סוף כל סוף התגברתי על זה! חשבתי.

בדיוק מדדתי חולצת בנטון, אני מסתקל על המראה, עושה פוזות. אני נראה מצוין. פאתום אני שומע את הקול הזה, הייתה לי סחרחורת, ידיי רעדו. ראיתי במאראה פניי הפוכות. נשמתי עמוק וחשבתי לעצמי שאני טועה, זה לא הקול שלה, זה פשוט בלתי אפשרי כי אני נמצא בתאים באזור הגברים. שוב הקול נשמע ושמעתי את החיוך הזה.

פתחתי קצת את הדלת של התא שלי וראיתי עם עיניי המומות בחור שיוצא מהתא עם ג'ינס לויס חדשים, בלי נעליים ושואל איך הג'ינס נופל עליו. זו שענתה הייתה היא, ראיתי אותה מחייכת, התקרבה אליו ונותנת לו נשיקה. "זה מדהים עליך" היא אמרה לו. ראיתי בעיניה את אותו מבט שלפני חודש היא הייתה מביטה בי. נזכרתי ברגע הזה שברבה זמן כבר אני לא זוכה למבט כזה. סגרתי את הדלת של התא, הורדתי את חולצת בנטון, שמתי בחזרה את שלי. פתחתי את הדלת עם הרגשה מעורבת של כעס, עצב והאכזבה. יצאתי מהתא בצעדים ארוכים מוכן למה שלא יהיה,הגעתי ללובי וראיתי אותה שם, מסתקלת בדיוק לכיוון שלי. ראיתי איך הלחיים הוורודות שלה הופכים לצבע פוקציה, ראיתי את עינייה מביטות מסביב, מחפשות משהו שיציל אותה.

היא ראתה אותי בכל פעם יותר ויותר קרוב וכשלא היה לה כבר לאן לברוח היא חייכה אליי ועשתה לי סימן שלום עם היד. בטוח שברגע הזה היא התפללה שה"אחר" לא ייצא מהתא עם בגד חדש וישאל מדעתה. לא חייכתי בחזרה, התקרבתי כל כך שיכולתי אפילו להריח אותה, שאלתי אותה אם היא לבד וענתה כן. שמתי לב שהיא נלחצת יותר ויותר ומסתכלת אחורה. ביקשתי ממנה שתפסיק להסתכל, סיפרתי לה שראיתי אותה מנשקת בחור שלובש ג'ינס לויס.

איחלתי לה הצלחה סתם ויצאתי משם בלי.

לא עשיתי שום הצגה, לא אמרתי שום תגובה סופית, לא קיללתי אותה ובוודאי לא נתתי לה סתירה טלנובלית. הסתלקתי בשקט ועצוב, לא חיפשתי את חברי באזור הספורט, שם היינו אמורים ליהפגש. הלכתי ישר לחניון ועליתי למכונית.

הבטי בי במראה והרגשתי גרוע יותר מהיום הראשון של הפרידה שלנו. היא שיקרה לי וזה פגע בי. כאב לי מבפנים ומבחוץ. יכאב לי ביום ובלילה, יכאב לי אפילו אחרי שסלחתי לה וחזרנו להיות יחד, יכאב לי בלילות שניזכר בחודש הנוראי ובפגישה העלובה הזו, יכאב לי אפילו אחרי שהתחתננו ויכאב לי אפילו ברגע שאני כותב את זה.

כן, סלחתי לה. היא לא באה לחפש אותי. אני חיפשתי אותה כי לא יכולתי לחיות בלעדיה. התחננתי בפניה שתחזור אלי, הזזתי את הזכרונות שנמצאות עמוק בתוכיה והצלחתי להעורר בה את הרגשה שהיא המאינה שלא קיימת כבר.

ועכשיו אנחנו חיים שמחים ואני סומך בה כאילו היא אמי, אני בטוח שהיא אוהבת אותי לנצח והיא נאמנת אלי כמו פאנלופה לאוליסס. הבעיה היחידה בזוגיות שלנו היא שאני בוגד בה לפני הרבה זמן ואני לא יכול, למרות שאני מנסה, לא להרגיש  קצת חרטה.