משהו נשבר, ואני באמת לא יודעת אם עדיף להשאיר אותו שבור או להדביק.
אני חושבת שאני חוזרת לשם.
קשה להדביק משהו שכבר הודבק בעבר. כל פעם העניין נהיה קשה יותר, וחסר טעם יותר.
נו, ושבוע הבא באגודת החנונים, סליחה, אגודת המד"ב ופנטזיה של האונ', יש הרצאה על מיתולוגיה סקנדינבית. יהיה קשוח. היום היתה על מיצרית. הידעתם שהעולם נוצר כשאל השמש הביא ביד, גמר לעצמו בפה, השתעל החוצה את היצור, ומזה זה התחיל? לא ידעתם. הנה, עכשיו אתם יודעים. יופי לכם.
אני יותר נוירוטית מרגע לרגע. אני מרגישה את העצבים שלי עומדים להקרע כל שניה. אמא אומרת שזה יחמיר לי את האולקוס. דניאל (השותפה) אומרת שזה יעשה לי סרטן. אה, כן, גילו אצלי את החידק שגורם לאולקוס. הייתי מצפה שאצלי זה יתפתח בעצמו, מעצבים ומרמור. לכו תבינו את החידקים שלי. כמעט לא בכיתי היום. רק כשניסיתי להרדם. בסוף ויתרתי על הענין ולמדתי סוציולוגיה. אני שוקלת להפסיק לישון אלא אם כן זה נחוץ כדי שאני לא אפול. אני יכולה להתקיים על קופאין. נו, זה דוקא מאד הגיוני, ככה גם יהיה לי זמן ללמוד יותר. למרבה הפלא היומים האחרונים היו פרודוקטיביים להפליא. ניקיתי, למדתי, הדחקתי, כאלה.
ריק. נו, לא ככה, אני לא דכאונית, התכוונתי כמו ואקום. נו, מבחינה כימית פיזיקאלית.
יאפ.
לאמא יש יומולדת עוד יומים. מזל טוב אמא.
אין לי מה לכתוב יותר, אני פשוט משיכה.
תיראה, אני לומדת. החלטתי שאם אני אטביע את יגוני בלימודים, אז אני גם אלמד וגם אטביע את יגוני (מסקנה מדהימה), ושניהם טובים. רק שמרוב שאני מטביעה את יגוני בלימודים לא ממש הולך לי כל הקטע של לישון ולאכול. אבל מי יודע, אולי אני ארזה, ויהיה לי מראה חיוור ועיגולים מתחת לעיינים, ואז אני אראה כמו גופה מגניבה, וזה יהיה קשוח. ואפל. ומוספוטמי. אמורה להיות גם הרצאה על מיתולוגיה מוספוטמית.
אבל למה למיצרים יש אל שנראה כמו אוכל נמלים, זה מה שאני רוצה לדעת.
אני נורא גאה בעצמי. אתמול היה לי דחף לקחת את הדברים ולחזור לאשקלון, ולבלות שם עד שבוע הבא, עם פוך וטלוויזיה. אבל ידעתי שאם אני אעשה אני כבר לא אחזור. זה יהיה כמו עם ת"א. אז לא נסעתי הביתה. במקום זה למדתי סוציולוגיה. כן, אני לומדת הרבה סוציולוגיה.
פעם ראשונה שאני מתעלת עצב למשהו חיובי (נראה לי לפחות), ולא למשהו שטומן בחובו בקבוק. זה נחמד.
בסופו של דבר, נשארתי עם כמה שירים שאני לעולם לא אוכל לשמוע בלי לבכות, ואופציה לידיד מאד קרוב. וזה נחמד (הידיד, לא השירים, נמאס לי לבכות). עכשיו רק נשאר לקוות שהידיד המאד קרוב באמת ישאר אחד כזה. ימים יגידו.
אוי אלוהים. באתי לשמור את הפוסט. כן, הארוך הזה, שכתבתי כחצי שעה. לחצתי על קונטרול אול. ואז על קונטרול קופי. ואז נשמטה לי האצבע מהמקש והמסך הפך להיות ריק. כמה שניות בהיתי בו כמו אוטיסטית, ואז עשיתי פייסט ולתדהמתי גיליתי שזה כן נשמר. האלים מחייכים אלי. אה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
