כמו בכל שנה, גם השנה מתגייסת אמי היקרה, יחד עם מיטב מורות ארצנו הקטנטונת לבדיקת הבגרות השנתית בספרות.

ויופי טופי לכולנו [בטח יופי טופי, זה בוכטות בלתי מבוטלות, חברים].

הבעיה היחידה היא שאני מנוטרלת בזדוניות מכוונת מחברי היקר, הקופסא המהממת- מנדל'ה.

מנדל'ה ואני עשינו דרך ארוכה.

לפני שנתיים וחודשיים קיבלנו אותו.היה בו המון- סוליטר מסכן, אופיס שנת-עבר-זמנו, ו-ווינדוס 98 אומלל שנראה לי כמו מליון דולר מינימום באותה תקופה [אח, היו ימים. גם לילות היו, אגב. הרבה לילות. בעיקר לילות].

מה לא עשיתי איתו?

שיחקתי סוליטר, עשיתי מצגות בפאוור פויינט, שיחקתי סוליטר, הדפסתי ברכות לימי הולדת, שיחקתי סוליטר, התפעלתי משולחן העבודה הכחול והמהמם שלו...שיחקתי סוליטר, כבר אמרתי?

זה לא כאילו אני באמת יודעת לשחק סוליטר או משהו, סתם ניסיתי לעשות רושם על מנדל'ה, שלא יחשוב שרק הוא יודע לעשות פה כל מיני דברים מתוחכמים.

כעבור כמה חודשים, עם תום הקיץ הכי מעפן שיכול להיות, בין כיתה ח' ל-ט', השתדרג לו מנד'לה לווינדוס XP מצ'וכלל, איתו אנו צועדים, יותר נכון צולעים, עד היום.

כעבור עוד כמה ימים, התקנתי לנו אינטרנט לתפארת ה-750 ק"ב לשניה שנראו לי כמו אוצר.

וכעבור פחות מיממה, נפתח הדבר המחורבן הזה, שהיה רוצה להיקרא בלוג, אבל הוא לא.

אז כן, מנד'לה, יקירי, הייתה לנו תקופה מאושרת יחד, וכנראה שמעתה והלאה תצטרך לשרוד לבדך [או לפחות לשלושת השבועות הקרובים] את מסע הנידנודים של האשה והאגדה [והאגדה הזאת מעצבנת, תאמינו לי].

היה שלום.

[כן, אני אוריד כאן נוכחות בזמן הקרוב, וזה יהיה עצוב מאוד לכולנו. או שזה יהיה עצוב רק לי. ולמנד'לה כמובן]

הבוקר חסמו את היציאה מהאיזור שלנו לכיוון תל אביב, פתח תקווה וכל מה שמתקרב למשהו שנראה כמו עיר.

יצאנו מהבית לעבודה, אבא ואני, שמחים לקראת עוד יום עבודה נהדר [כן, בטח], כשפתאום ראינו פקקון קטן אחרי היציאה מהישוב.

אחרי הפקק עמד ג'יפ של צה"ל ומסביבו עמדו מלא חיילים שלא נראה היה כאילו בראש שלהם לזוז.

חיכינו איזה 10 דקות, ואז פתאום כל מי שהיה בראש הפקק התחיל להסתובב ולחזור אחורה.

אבא שלי יצא לשאול את החיילים מה נסגר, והם אמרו לו משהו כזה:

"אין, היום לא נוסעים לתל אביב! היום לא עובדים, לך הבייתה!"

אבא שלי לא ידע אם לצחוק או לבכות.

איך שהוא הצלחנו להתפלח בין הג'יפ לבין החיילים ולנסוע עוד קילומטר.

ואז אבא שלי, החכם באדם, עשה את טעות חייו והחליט שכדי לעקוף את כל המחסומים אנחנו ניסע עד למחצבות של אריאל, ונחתוך לכיוון ראש העין בשביל עפר שפעם, לפני כמה שנים, הוא נסע בו והגיע עד ראש העין.

נתחיל מזה שהגלגלים שלו צריכים לקבל צל"ש על העמידה בתנאים המחפירים שהוא הציב להם.

כמעט התהפכנו.

נמשיך מזה שהגענו עד לראש העין בסוף, אבל השביל היה חסום לכלי רכב והשער היה נעול.

ונסיים בזה שחזרנו את כל הדרך חזרה בשביל המחורבן [והארוך. מניאק] ועמדנו בפקקים ובמחסומים כמו גדולים.

להבא, ילדים, תדעו לא להתחכם.

צה"ל יותר חכם מכם!

שכחתי לספר שביום חמישי שעבר הורידו לי את הקוביות וגם הייתי בהופעה של עברי ואביב באשדוד.

הייתה הופעה מדהימה והשיניים שלי חלקות מתמיד.

הפ הורי.

אני חוששת שאני מתמכרת לכוכב נולד. הצילו.

ג'קו, בוא קח אותי! [ותירדם עלי. או על החולות, איך שבא לך]

אני רוצה לראות את "הבועה"!!! גל אוחובסקי מאמי, אני רוצה לראות את הסרט הזה כבר.

למה אין אותו בשום מקום שמתקרב לאיזור שלי? למה???

טלי, אולי יש אותו בסינמה סיטי?

עדכון: יש אותו בסינמה סיטי! הולכים! יאללה! עכשיו!!!!!

אהמ.

אוקי, נרגעתי.

ובמחלקה הטיפולית להיום:

טלי: כן, הם ראו את "יש לה ביצים".

רון, מתחלחל: "מה?! אש לביצים?!?!?!"

עד כאן להיום.

ואל תשכחו- לא מתעסקים עם יס"מניקים! הם שחורים, אפלים, ומזה מאגניבים. כמו בלוגרים, בעצם.

עדשה.