אני בת 18.
אני אוהבת לסכם כל יום הולדת את השנה שחלפה, לראות מה קרה, מה השתנה, איך אני השתנתי.
אז ככה:
התאהבתי. לא באדם, לא בבחורה.
התאהבתי בתחום, במקצוע.
התאהבתי בקולנוע.
יש אנשים שהולכים לישון ומתעוררים למחרת בבוקר כשהייעוד שלהם ברור להם לנגד עיניהם.
אני קמתי בבוקר, הלכתי לשיעור קולנוע, והתברר לי הייעוד שלי.
אפשר להגיד שראיתי את האור.
פתאום הכל התחבר לי, פתאום הבנתי איפה אני יכולה לשפוך את כ-ל הכישרון שלי, את כל היצירתיות, את כל הדימיונות וחיזיונות ופרצי היצירה.
ובכלל, עברה עליי שנה שבה למדתי על עצמי ולמדתי באופן כללי הרבה יותר מכל שנה אחרת.
ידע אמיתי, ידע שצריך לנצור, ידע לחיים.
התאהבתי גם במסגרת שלי.
אני, הילדה הלא נורמטיבית, התלמידה שהמורים אוהבים לשנוא, זאת שלעולם לא עושה מה שמצופה ממנה- התאהבה במסגרת.
התאהבתי באנקורי ובמה שיש למסגרת הזו להציע לך.
התאהבתי במורים, בתלמידים, בשיטות הלימוד, בשיטות החוסר לימוד.
אפשר להגיד שהתאהבתי בקונספט.
יצאתי מהארון.
אפשר להגיד שנבעטתי ממנו בגסות, אבל היו לי השנה גם כמה יציאות שאני ממש גאה בהן.
יציאות של אומץ רגעי, של מילים שלא יוצאות מהפה, של פחד משתק.
יצאתי, למשל, בפני בת דודה שלי.
זה היה קשה, אבל זה היה שווה את זה.
מחיר ההסתרה הוא גבוה מדי מכדי שאוכל לשאת.
כרגע, חוץ מהמשפחה שלי, כולם יודעים.
למדתי מה זה לחיות.
אנשים עושים המון דברים כדי להרגיש חיים.
אנשים לוקחים סמים, משתכרים, חותכים את עצמם.
אני גיליתי שסוד החיים, שהרגע המדוייק הזה שבו אתה מרגיש חי באמת, הוא רגע פשוט מאוד, כמעט יומיומי.
רגע שאפשר לחלוף על פניו בלי לשים לב.
אפשר להרגיש חי באמת רק מדבר פשוט מאוד- מגע אנושי. חום אנושי.
אני חושבת שזו הייתה השנה שחיבקתי בה הכי הרבה.
זו הייתה השנה שבה למדתי לחבק.
למדתי לאהוב את הכתיבה שלי.
למדתי לנשום אותה, להינות ממנה.
אני יודעת שאני יודעת לכתוב.
למעשה, את הפוסט הזה אני כותבת בלי להפסיק בין מילה למילה, המילים פשוט נשתמרו בי, הצטברו, נערמו לכדי פוסט.
בעוד שבועיים בדיוק אני אחגוג שנה על הכביש.
מעבר לשנה על הכביש, כמעט שנה שיש לי אוטו.
זה מצחיק, כי הרבה לפני שקניתי אוטו, אמרתי לכל העולם שאני מוציאה רישיון בגיל 17 בול וישר אחרי 3 חודשי המלווה אני קונה אוטו.
יש אנשים שאומרים ויש אנשים שאומרים ועושים.
אני שייכת לזן השני.
אמרתי, אבל לא הסתפקתי באמירה, עשיתי.
וקניתי בכך את עצמאותי, שהיא אולי הדבר היקר לי עליי אדמות.
בעוד כמה שעות אני אשב עם המשפחה במסעדה ואחגוג יום הולדת, ואחרי כן אני מתכוונת לדבר עם אמא שלי.
אני לא מתכוונת להמשיך להשבית את האוטו בשבת.
זהו, נגמרו השביתות.
אני לא דתיה, והגיע הזמן שאמא שלי תכיר בכך.
גם מיום ההולדת הזה עצמו למדתי משהו:
למדתי שחברים אמיתיים לא קונים במכולת.
למדתי שלא משנה כמה תצחק עם בנאדם, רק אנשים שעברו איתך כברת דרך משמעותית, שהיו איתך ברגעים של בכי כמו ברגעים של צחוק, שרבו איתך עד לב השמיים, ואחר כך חיבקו חזק חזק, רק הם- חברים אמיתיים.
אז תודה לכם, חברים שלי, שאתם איתי, כמו תמיד.
עברה עליי שנה משמעותית.
אני שונאת להכיר בזה, אבל התבגרתי.
אני אוהבת לחשוב שנולדתי זקנה, בת 50 פלוס בערך.
שעמוק בפנים אני לא באמת בת גילי.
אז נכון שאני לא בת 18 טיפוסית, אבל יש לי, תודה לאל, עוד המון לאן להתקדם.
[והנה משהו מרגש מאוד שאליאור כתב לי ליום הולדת]
מזל טוב לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
