וכבר חמש שנים.

חמש שנים של בלוגספירה מחבקת וחונקת בו זמנית.

חמש שנים של מקלדת בוהקת בחשכת הלילה, של אצבעות שלא נחות, של מילים שנכתבות מעצמן.

פעם היה לי כוח לסכם כל הזמן, כאילו שיש לי מה.

היום, היום אני מודה שכל עוד אני מרגישה תקועה במקום כמו שאני מרגישה כרגע, אין בזה טעם.

בשנה הבאה, בקיץ הבא, בחום הסמיך של אוגוסט הבא, אני כבר לא אלבש ירוק.

עניינים פעוטים כגון דיסקית וחוגר וגלח"צ כבר לא יהיו מנת חלקי.

רק המחשבה על זה משמחת אותי.

אבל עד אז יש עוד חורף ארוך וקשה לעבור אי שם בדרום, בקור המקפיא שהעצמות מתכווצות מפניו.

****

השבוע נוכחתי שאני טועה.

היה לי מאוד קשה להודות בזה, כי זו אני. אני טעיתי.

הגעתי לשמירה, עוד אחת מני רבות וארוכות וגיליתי שהש.ג מחבר בין אנשים.

כל הדרך לשמירה התפללתי שהיא, דווקא היא שידעתי שתשמור איתי, תהיה...אפילו לא העזתי לחשוב על זה. מה פתאום? מאיפה האינטואיציה המחורבנת הזאת שלי מביאה את זה עכשיו? הרי ההיגיון מחייב, צורח, זועק עד לב שמיים שלא ייתכן. ובכל זאת. אולי זה הגיידאר המפורסם, אולי זו סתם אינטואיציה נשית אולי זה כי אני לעולם לא טועה באנשים. כך או כך, זה לקח לה 10 שעות של בילוי משותף בש.ג, שתיים וחצי שמירות סך הכל, כדי שבארבע לפנות בוקר, כשגם הכלב של הש.ג ישן, היא תפתח בפניי את הלב ותצא מהארון. וכמובן שלא נשארתי חייבת, כי זו כנראה ידו של אלוהים בכבודו ובעצמו, אחרת אין דרך להסביר את זה שדווקא בשמירה שהוקפצתי אליה ודווקא היא ודווקא עכשיו.

והיא מקסימה וככל הנראה תפוסה. ועדיין מקסימה.

אין מה לומר. הש.ג מחבר בין אנשים.

(וכאילו כדי לאזן את הגורל המדהים הזה, באותה השמירה בדיוק, אלוהים שלח לי פצע פתוח לרווחה. במחי מבט, כאילו הציבו מראה ענקית בפניי והגלד במלוא כיעורו נגלה לעיניי, ראיתי את מי שפערה את פתחו של הגיהנום בחיי לפני שנתיים. ובאורח פלא, שרדתי. המרה השחורה ברחה ממני, אזלה מבין ידי. שלוות הנפש והשלמות שהרגשתי השבוע לא הופרו. לא ברור לי למה, לא ברור לי איך. למעשה, כל האירועים הקשים שקרו השבוע היו צריכים לגרום לי להגיע אל סף התהום, שוב, ולתכנן שוב ושוב את כל הדרכים לקפוץ משם. אבל שלא כמו בעבר, משהו מבפנים לחש לי שיהיה בסדר.)

****

אני רוצה להזדקק למישהו.

ואני לא יכולה.

יש אינפלציה, הדולר צונח, הבורסה בצרות.

המחירים עלו.

*

אני ניגשת לכספומט, מציצה ביתרה בחשבוני תמורת השחלה קלה של הכרטיס לחריץ [מדהים איך הכל מתחיל ונגמר בחריצים, אה?].

נאנחת.

בעוד כמה ימים אני אשאר מחוסרת יכולת לפרנס את עצמי, שלא לדבר על לקנות דלק.

בניגוד מוחלט לעובדה העצובה הזו, אני נשארת בעלת מידת פזרנות ונדיבות זהה לחלוטין לזו שלפני שנגמר לי הכסף.

אני לא רגילה שאין לי כסף.

העבודה החדשה שלי [ארבעה חודשים כבר] הביאה איתה המון מנוחה שאני לא רגילה אליה, חיי נוחות, וממש מעט כסף.

אני נהנת לעבוד, כיף לי עם האנשים, אבל המחירים עלו, ואין לי כסף.

בקרוב אתגייס ואהיה תלויה לגמרי בהורים שלי.

רבע סיגרייה אני לא אוכל לקנות בעצמי.

בחיי, אובדן העצמאות כואב לי יותר מאובדן האוויר שאני נושמת.

*

אמא שלי מודיעה לי שהם נוסעים לשבת, שוב, בפעם האלף, לחברים הטובים שלנו.

הדתיים.

אני מצידי, מודיעה לה, שוב, שאני עובדת ושאני לא באה.

ושתינו יודעות שגם אילו יכולתי לא הייתי באה.

היא עושה לי פרצוף ומלמלת משהו חמור סבר.

אני מרגישה את העצבנות והמרירות עולים בי שוב, אבל ברגע האחרון מיישרת את עצמי ומציבה חזית יציבה וזקופת קומה למולה.

צלחתי את זה הפעם.

יתכן שבפעם הבאה לא אצלח.

מחירי ההסתרה גבוהים, מחיר השקר משתנה בהתאם לאדם.

וכמו בארוחה במקדונלדס גם פה לא אוכל לאכול יותר באיזה שהוא שלב, אבל אגיד "חבל על הצ'יפס" ואמשיך לבלוע.

לכל דבר יש מחיר.

לפעמים המחיר גבוה מדי.

כל יום אני מוצאת את עצמי בצומת, בדרך לפה או לשם, ניצבת בפני החלטה- מה עולה יותר?

איזה מחיר אני מוכנה לשלם?

ומתי זה יקר מדי?

*

יש אינפלציה, הדולר צונח, הבורסה בצרות.

המחירים עלו.