כמה שטוב לי איתו, רע לי עם עצמי.
ואני פאקינג יודעת שאני כל הזמןןןן מחפשת אשמה באנשים אחרים....
ואני חייבת לשנות את זה...
אני כן בוטחת בו פשוט כבר כלכך הרבה פעמים פגעו בי ובגדו וזלזלו שאפילו חופשה מסכנה של מסיבת רווקים של סוף שבוע נראה לי כמו נצח... ואניאכולת סרטים על אם תבגוד או לא... אם תחשוב על זה... אם משהיאחרת תמצא חן בעינך???
וזה כלכך מעצבן שכולם חושבים שהחיים שלי דבש!!!!! כי הם לאאאאאאאאא אני כל הזמן בוכה בבית לבד!!!!
אני כלכך רוצה להפתח אליו עד הסוף ולהיות אני ולא מצליחה קשה לי!
אני מפחדת לומר לו על הפחדים שלי על הסודות הכי קמוסים על האובססיות והפגיעות שעברתי....
וזה משגע אותי מצד אחד כן הוא מכיר את כולי אנחנו 24 שעות ביחד כבר 8 חודשים שזה השיאאאא שלי!
הוא מכיר אילו אותי החדשה נכון שטוב לי עם שאני החדשה1 החזקה יותר העמיצה ה"מנסה להיות" אחראית ובוגרת נאמנה וכ'ו וכ'ו וכ'ו... אבל חשוב לי שהוא יכיר את כל כולי את כל הפאקים שלי שאני ידע עד כמה הוא אוהב אותי באמת...
אני חסרת בטחון כי ההורים שלי הורידו לי את האגו שלי תמיד דאגו לקלל אותי במיוחד האבא כשהייתי יוצאת עד 1 כמו כל הילדים בכיתה ז' ח' הוא קרא לי שרמוטה וילדת רחוב ושאף אחד לא יתחתן איתי או יסתכל כי אני בן אדם חרא, "את לא כזאת יפה שיחתנו איתך בגלל היופי ואת לא כזאת חכמה ואת בן אדם רע" היום אחרי 5 שנים מאז אני בת 19 אני קיבלתי בטחון עצמי הרהבה יותר ממה שהיה לי הבנתי שאני כן נראית טוב כי היו אני מדגמנת וחתמתי עם הסוכנות שחלמתייייי אבל יש לי כל הזמן הרגשה של אני לא מספיק ככה ואני לא מספיק ככה ואולי אני לא אצליח, אני מפחדת לנסות... אני מפחדת מתגובות של אנשים... החבר תמיד יודע לדחוף אותי תנסי ותעשי וכדומה... אבל יש לימבפנים את החוסר בטחון שהם תמנו בי בילדות ובגללו אני מתנהגת מוזר כשאני יוצאת עם משהו בגלל שאני מפחדת לעבד אותו וכנראה זה מה שהורס.... אני פשוט לא מצליחה לצאת מזה עד היום אבא שלי לפעמים זורק לי משפטים של "יא פרוצה" כי ישנתיבפאקינג גיל 19 עם החבר או "נהיה לך תחת יותר גדול משל אמא" סתם ככה בזמן שאני מנקה או משהו ומה השכי מעצבן שאני אמורה לא לשים על זה כי ואללה אבאלה אני מדגמנת יש לי 90 60 90 אין לך מה לרדת עלי אבל זה לא תמיד יוצא לי מהפה ואני הולכת ובוכה בחדר ובגללו אני המון פעמים מרגישה שמנה ולא יפה ולא יכולה לראות את עצמי בתמונות כי אני שמה לב רק לפאקים... אוף ואז נפק לי כל היום...
לדוגמה היום למרות שהייתי עייפה ובלה בלה בלה הלכתי לאודישן קיבלו אותי אני הולכת לעשות אחלה של כסף (אבל לקחתי לאמא את התיק שלה ובעצם כשהיא קנתה אותו היא אמרה שאני יכולה להשתמש בו)אבל אבא התקשר ואמר לי
"יא גנבת על שברים כאלה יושבים בכלא לכי מייד תחזירי את התיק ושוש קילל אותי וזה היה כלכך פוגע אני כמעט התחלתי לבכות באוטובוס... זה כלכך מטורף לחיות בבית שכל היום אמא שלי צועקת ויש לה בערך את הקול הכי מעצבן בעולם! היא פשוט לא מפססיקה לדברוזה מטריף אותי ועושה לי עצבים... הייתה תקופה שניסיתי לברוח קצת מהמציאות בלקיחת סמים והמון אלכוהול ומז אבא שלי קורה לי "נרקומנית".
היום ישבתי עם בן אדם מאוד חכם שהסביר לי משהו, אני בחורה שמדברת נורא מהר ולפעמים בולעת את המילים, האיש הזה אמר לי "פשוט הרבהזמןלא יכולת ופחדת לדבר וכשרצית אף אחד לא היה מוכן אפילו לשמוע שלא נדבר על להקשיב , בן אדם מדבר מהר הרי כשאין לו זמן הוא חייב להגיד הכל מהר שיקשיבו שהוא יספיק להוציא הכל, כנראה יש לך איזה טראומנ או מקרה בילדות"... היה לי קשה ולא נעים לשמוע את זה אבל זה היה כלכך נכון...
כל החברות שלי איך שיש להן חבר הן נעלמות! ואני מבינה את זה אני גם כל יום וכל היום עם חבר שלי אבל שיחת טלפון משהו... גם כשיש לי חבר ומשהימתקשרת ואומרת "אני צריכה אותך" אני תמיד באה לא משנה מה השעה אם יש לי או אין לי כסף אז אני אלך ברגל... אבלהן לא עונות לי כשכן נזכרות לענות מדברות איתי דקה כאילו אני זרה להן! ואיך שהן רבות עם החבר ישר מתקשרות אלי בוכות בקיצור נזכרות בי רק כשרע להן...
אוף אני מתה לדבר עם משהו ולשפוף לו את כל האמת עלי אבל לא יכולה הדיבור של אבא שלי בייש אותי אני חושבת שאני לא בסדר או משהו כזה ולא יכולה להפתח עד הסוף ולהיות אני מהפחד שפשוט לא יקבלו אותי...\
חבר שלי נסעה היום למסיבת רווקים ואני נשארתי לבד בתוך כל הבלגן שיש לי בבית אני יובת כבר איזה שעתיים רעבה בחדר כי לא בא לי לצא ושוב לפתח ריב...
התקשרתי לחברה שהיא תבוא אבל כרגיל היא אצל עוד משהו שהיא הכירה והוא הרבה יותר חשוב לה ממני... ועוד שבועיים היא תזכר להתקשר ולבקש סליחה ולספר לי שוב איך הם נפרדו...
מה שהכי כואב לי אני לא יודעת אם זהזה שאיו לי חברים אמיתיים או זה שאני לא יכולה להיות לבד...
אני ישר מתחילה לרחם על עצמי ולבכותכמה אני מסכנה ועומללה ורע ואף אחד לא אוהב אותי ובעעעעעעעעעעעע...........
אני קודם כל רוצה להגיד לשלמות עם עצמי בחור חכה אמר לי שבשביל זה אני צריכה לקחת לעצמי זמן לבד הרבה זמן לבד בשביל להכיר את עצמי הוא תוען שאני לא מכירה את עצמי מספיק טוב ואז אני אתחיל להשלים עם הבעיות שלי ללמוד לפתור אותם ובסוף לאהוב את עצמי...
פשוט כלכך בא לי שתהיה לי חברה אמיתית שיום יום תהיה איתי ואני יהיה אצלה עדיפות ראשונה ולא רק היא אצלי...
ושאני יוכל לחלוק איתה הכל בלי להגיד "לא את זה לא נעים או פאדיחה לספר" בקיצור משהיא שתקבל אותי כמו שאני בפנים ולא את החיצוניות שלי....
מגיל קטן כל הזמן עברתי דירנ עליו לארץ בשנת 91 ומאז עברנו דירה איזה 8 פעמים ולא רק דירה אלה גם עיר ואיזור בארץ... ככה שכל החברים שלי מתחלפים כל פעם מחדש... ואין לי את הדבר המדהים והמיוחד שנקרא חבר ילדות שזה גם החבר הכי אמיתי שתמצא גדלתם ביחד והוא מכיר אותך תרצה או לר תרצה אתה לא צריך לנסות לספר כלום הוא יודע הכל לבד הוא קורא את המבטים שלך ואת תנועות הגוף הוא תמיד שם...
כל הזמן אף לי בראש אם אני והחבר נפרד אני הרי יהיה לגמרי לבד כי חתכתי מהרה אנשים מאז שאנחנו ביחד (מידידים) חוץ מאחד שקרוב אלי כבר כמה שנים וגם איתו הקשר כבר הרוס פעם הייתי ורהא אותו כל יומיים בערך היום אני רואה אותו אולי פעם בחודש במקרה הכי טוב שיש...
אני מנסה לקנות לעצמי כל הזמן דברים לחדר ובגדים וכל מיני שטויות של בנות רק בשביל להשלים את מה שהחסירו ממני כשכל הבנות היו לובשות חברות ובגדים יפים אניהייתי אם מכנס גזרה גבוהה שקנו לי בלי ליידע למצזלי הסיוט הזה נגמר מכיתה ח'...
בקיצור יש לי סוף שבוע לבדדדדדדדדדדד עם עצמייייייייייייי הייתי אמורה לצאת עם חברה ועכשיו אין לה כסף "נגיד" ולא בא לי לבכות 72 שעות לא רוצה אויייי אפילו יותר הוא חוזר רק יום ראשון...
והכי מלחיץ זה שכל החברם שלו מתפרפרים זה שעומד להתחתן הולך ךהשתרלל במיוחד ולכל השאר חוץ מאחר יש או איזה אוחברה אוףףףף אני כלכך מנסה להתעלם מהמשפט "תגיד לי מי חבר שלך ואני יגיד לך מי אתה" כי באמת הוא שונה מהם בהתנהגות נגיד שישי כולם יוצאים בלי החברות והוא אף פעם לא יצא בלעדי לשום מקום והוא מאוד דואג לי ומתחשב ועוזר... אבל כל הזמן יש בי פחד אותו אחד שכבר הזכרתי "אני לא מספיק טובה בשבילו"...
מאז שאני איתו השתנתי מאוד לטובה אני כל היום בבית הצחלתי להכין אוכל ואני לא מדברת על לטגן שניצל טוירס אני מדברת על ארוחות מיוחדות וזה חדש לי אבל כיף! אני לא מחפשת לצאת עם ידידים או לשקר לו... צורת הדיבור ההתנהגות שלי השתנו כאילו אני בן אדם חדש שטוב לי איתו אבל האני הישנה וכל הסבל שהיא עברה עם הפנימיות והריבים עם כולם עדיין שם והיא כואבת אני מנסה לא לגעת בהאבל לפעמים היא יוצאת לבד ואז אני כבר לא יכולה לעשות כלום חוץ מלבכות1
אני כל הזמן נזכרת בחברים שלי ממקומות שונים ומתגעגעת לאיך שהיינו ולתמימות שלי לשגעונות לצחוקים ושוב מתחילה לבכות והכי רע לי שאין לי תמונות או כל דבר אחר שיזכיר לי אתזה כי יום אחד הפנים שלהם פשוט יעלמו לי מהזיכרון וזה מפחיד אפילו תמונות של עצמי ההורים שלי לא אוהבים לצלם אותי כנרה כאילו שנתיים שלוש אחרונות יש לי תמונות בפלאפונים באינטרנט או אצל חברים לא יהיה לי במה להזכר כשאגדל או להראות לילדים.... כל חוויה כמו בומבומלה וכל השטויות האלה או ל"ג בעומר באשקלון אני לא עברתי כי ההורים לא נתנו לי כסף והחריכו אותי להשאר בבית... אני ממש מנסה לבנות לעצמי אישיות אבל העבר שלי כל הזמן מפריע לי מציק לי כמו עצם בגרון!
אני מתה ללכת לפסיכולוג אבל גם אין לי כרגע כסף לזה כי התחלתי ללמוד במקום חדש וגם חב שלי כשהעלתי את הנושא נורא זלזל והתעצבן מזה ואמר שזה לאנשים שחס וחלילה קרה להם אסון ואני עם השטויות שלי הולכת פשוט לחפש לי מי שיפטור לי את הבעיות שלי בזמן שאני צריכה לעשות את זה לבד...
מעניין אותי אם אני סתם ריגשי ומגזימה או שהוא וכל השאר לא מבינים פשוט עד כמה שרע לי... ואני מרגישה לבד ואני מפחדת מהלבד הזה פחד מוות...
למרות שלא נראה לי שמישהו יקרא את כל המגילה הזאת עד הסוף... אבל אם יש אחד כזה אני אשמח לקבל את דעתך ואת עצתך ... פשוט כבר לכך רציתי לשפוך את זה...
כינוי:
...me and my self
בבלוג זה
בכל הבלוגים
