לאחרונה אני קוראת את הספר "מה זאת אהבה" מאת יורם יובל, הספר פשוט ריתק אותי בצורה לא הגיונית בדיוק כמו ספרו הקדום "סערת נפש". זה מדהים איך הספרים שלו מצליחים לרתק אותי עד השעות המאוחרות של הלילה רק בשביל לקרוא עוד קצת...
אני לא יודעת למה אבל יש משהו בספרים האלה משהו שגורם לי לרצות להבין את המעשים שלי ואת הסובבים אותי מכל הנקודות מבט אפשריות, רק כדי לא לפספס פרט אחד קטן. כדי באמת ובתמים להבין את הצד השני טוב יותר.
לצורך העניין לאחרונה (בשנה האחרונה) אני עוברת תקופה של עצב בחיי בשבועות האחרונים הרגשתי כאילו התחושות שמלוות אותי בשנה האחרונה הולכת להן ודואכות, רק שבימים האחרונים הבנתי שזו אשליה שהתחושות הללו כלל לא נעלמות רק מתחבאות מתחת למה שקורה סביבי. הצלחתי להבין שאני באמת נמאת שם בבור הזה ששואב אותי פנימיה והבנתי מה הוא בדיוק, רק לא הצלחתי להבין איך יוצאים מהבור הזה ואיך ממשיכים הלאה.
אני מאוד נזהרת לא לשתף את סובבי, המחשבה שיכול להיות ויחשבו כי אני מתלוננת מעלה בי הרבה גועל, כי אני ממש לא מרחמת על עצמי וממש לא שמה את עצמי במקום של קורבן... רק המחשבה על זה מאוד מרגיזה אותי. אני רק רוצה לקבל את הכלים להתמודד לבד עם האפלה הזו שפקדה אותי לאחרונה.
איכשהו אני כל הזמן חוזרת אחורה לתקופת התיכון, עם כל הכאב שעבר עליי אז זו הייתה תקופה נהדרת מבחינתי, תקופה נפלאה שבתחושות הנוסטלגיה תלווה אותי עד הקבר. אני עומצת עיינים ואני שם בין המטעים של לי'צי, ריח של גשם הבוקר, והקריאות של האם בית לארוחת בוקר...
אחד הדברים שקראתי בספר של יורם יובל פשוט הדהימו אותי, הרגשתי שהוא הוציא לי את המילים האלו מהלב. אותם מילים תיארו במפורש את התחושות שעברות עליי לאחרונה.
"במצבים כאלה מנהל לפעמים אדם משפט כנגד עצמו, וזהו משפט בדלתיים סגורות שבו אין סנגורים. בחשאי, בתוך הנפש, מתנהל משפט חסר רחמים שבו האדם הופך להיות, בעת ובעונה אחת, הקטגור, השופט, ולפעמים גם התליין של עצמו."
בואו לא נשכח לחייך....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: