לוחמת האור

בעוד מס' ימים אנחנו עוברים דירה. לעיתים זה נראה לי הדבר הכי כיף, להגיע למקום חדש, לארגן את המקום איך שאתה רוצה ועוד אינסוף איפשרויות. אבל זה תמיד נשמע נהדר כשאתה כבר מתגורר בדירה קבוע ומסודרת. יחד עם זאת מגיע הרגע בו אתה באמת עובר דירה ואז הכל פתאום נראה זוועה, שום דבר לא מסתדר. צריך לארוז את כל הדברים לתוך קופסאות ואז פתאום אתה מבין שכל החיים שלך נמצאים בקופסאות קרטון. אתה מבין את גודל הבלגן שהולך להציף את חייך בחודש הקרוב, את הסדר שעומד לפניך בשבועות אחר כך.

פתאום עם כל המעבר הזה אין לי חשק לחדש ואין לחשק לארגן, אני רק רוצה שהכל יהיה שוב מסודר, שהכל יהיה נקי. אני רק מקווה שהמעבר הזה יסתיים והכל יהיה במקומו.

בנוסף להכל מחכה לי ניתוח באמצע נובמבר, קצת קשה לי להגיד שציפיתי לו אבל אני מאוד שמחה שלפחות משהו קורה בשביל לשפר את המצב (קצת באיחור הייתי אומרת). לא ניתוח קשה מידי וממש לא מסובך, ככה שיהיה בסדר.

החורף הגיע!!!

איזה זה כיף שהוא בא. קצת גשם בשביל לנקות את החרא שצף בפנים, לנשום אוויר מעט נקי מבדרך כלל ולהנות מהקור, להתכרבל במיטה עם פוך (אפשר גם לקרוא ספר, או כל דבר אחר).

יש משהו קסום בחורף שממלא פתאום אנשים באהבה (למרות הגשם) וכל כך הרבה שמחה. תקופה רומנטית שכזו. כיף להרגיש את הגשם על הפנים, לקפוץ בשלוליות כמו פעם כשהיינו ילדים. למרות שאנשים בדרך כלל לא אוהבים לצאת מהבית בחורף, עדיין יש משהו נפלא בלבלות את הלילה בבית מול הטלויזיה עם סרט טוב.

לאכול אוכל חם באמת להנות מכל ביס באוכל ולא למות מחום כמו בקיץ. מעילים ומטריות פתאום ממלאים את הרחובות, למרות האפור שיש בחוץ פתאום הכל ניהיה צבעוני. מטריות כתומות ומעילים אדומים!

פשוט ממלא אותי בכל כך הרבה טוב!

שבוע טוב אנשים יקרים!

מקום שכזה,

שמתי לעצמי רגל, ונפלתי כל כך חזק שמרוב המהירות לא הצלחתי לשים לב, אבל שם בין דרכי ישראל מצא אותי מקום שכזה.

הגעתי לשם בוכה ויצאתי משם עם חיוך מאוזן לאוזן, הרגשה של דובון אכפתלי עם סוללת אנרג'ייזר. אפשר להגיד שבדרך לשם איבדתי את עצמי בכל המובנים, לא היה ברור איפה הסוף ואיפה ההתחלה, רק תחושת ריקנות שמציפה כל פעם מחדש את הלב. צעד אחד מעבר לשער וכבר הרגשתי שונה, אז עוד לא ממש היה ברור אם לטוב או לרע. מצאתי את עצמי מבולבלת מהרגיל ויחד עם זאת מלאת שמחה שאין דרך לתאר אותה.

עם השנים למדתי להבין דברים שלא ממש מלמדים בבית ספר, עברתי התמודדות שאולי לא עוברים יומיום ועם זאת זה היה אדיר!

מה שנותר זה רק הסיפורים שיעברו מפה לאוזן ואולי בעזרת הטכנולוגיה גם תמונות.

לילות ארוכים ללא שינה מלאי סיפורים מהעבר המאוד רחוק, מלאי מעשי שטות שאפילו ילדים לא מסוגלים לחשוב עליהם, שיחות לתוך לילות קרים. הנסיעות ברכבת , כמה שאני מתגעגעת.

צעד לתוך האושר לאחר שנים כל כך רבות פשוט החזיר אותי אחרונה, כל כך שמחתי, מלחמה ורוגע לרגע התאחדו, הכל בסדר.

תקופה ארוכה ניסיתי להחזיר את עצמי לאותה תחושה מופלאה, ורק צעד אחד הפריד אותי ממנה. רגשות של הודיה וסליחה פתאום רוצות לצאת החוצה, פתאום זה ברור לי שהכל היה בראש, זה תמיד היה שם ולא ראיתי?! כמה עיוורת הייתי.

מקום שכזה, לימד אותי להיות אני, לא לחשוב לרגע על מי לצידי ולעשות טוב לעצמי כי רק אז אוכל לעשות טוב למי שנמצא לצידי. כל כך הרבה דברים שאי אפשר להוציא על הדף, דרך כל כך ארוכה ועם זאת נגמרה ממש מהר. אנשים, הם אנשים שמלאים בתבונה שלא נראת לעין היום. כמה שאני מודה. אדם המסוגל לחבק חזק בלי לרצות דבר בחזרה, להושיט יד בלי לדעת מי אתה, חשבתי שאנשים כאלה יש רק בסיפורים ופתאום הם הופיעו כאן עם זרועות לרווחה וחיוך של נחמה. כמה הייתי זקוקה לזה, התרופה הזו טוב יותר מכל. מעט זמן עם אנשים כאלה ואתה חדש, אדם עם עיינים פקוחות וכוחות שקיימים רק בהרצאות על כימיה ופיזיקה, וואוו... עברו שנים והכוח לעולם לא אזל, רק חיזק וחיבק יותר.

זכיתי בדבר היקר לי מכל בחיים האלה, לימדו אותי להתבונן פנימה ולהבין, להתחבר ולהכיר, לקבל ולתת, לאהוב ולהיות נאהב, לצחוק ולבכות, לימודו אותי לא להיות לבד, לדבר ולהקשיב.

הכרתי את עצמי, למדתי לאהוב את עצמי, עד היום זה לא קל. אבל אני במקום אחר, אני כבר לא אותו אדם שתלוי לו שם באוויר בלי להבין כלום. מצאתי שביל שיקח אותי למקום טוב יותר.

הדרך עדיין ארוכה ולא קלה, מלאת התמודדיות ואכזבות אבל זו היא דרך אל האושר, הדרך להיות שלם.

"רוצה לשחק במשחקים של השמיים לעזוב את הרצפה ולא לגעת בינתיים לנתק את עצמי מהמשמעות לעזוב ידיים להתחבר לשטות יש לי חשק לשחק ולגלוש על השחקים באין סוף להתחלק לשחרר את המענקים בוא לנחל לזרום איתו לים חוה היתה אימנו וכולנו בני אדם"

משום מה, כל זה לא עובר, אני יודעת שזה יכול להשתנות זה כבר קרה ולא פעם. אך התחושה הזו בא לה ולא רוצה ללכת, אני יודעת ומבינה שככה זה וזה ברור לי, אבל אני לא רוצה להרוס ולא לפגוע באף אחד. לא רוצה להגיד לו לא,לא רוצה לגרום לו להרגיש שניפצתי משהו כל כך גדול.

אני יודעת ומרגישה שגם "אתה"  מרגיש כך, אבל כמו שאמרתי כל זה יהרוס וישמיד ערים שלמות שלקח לי כל כך הרבה זמן לבנות, נכון הפחד עוצר אותי, שמא אני יעשה טעות, ויחריב את הדבר הזה שיש בידי, איך אוכל להמשיך לחיות כך,

האם "אתה" תגרום לדברים לחזור לקדמותם?

האם "אתה" זה שיעזור לי להרים את עצמי על הרגליים?

לא מרגיש לי נכון לעשות זאת "לך".

אני לא אדם רע ולא מתמלאת שמחה מעצב של אנשים, זה קרה ואין איך להשיב את הגלגל אחרונה (לא שאני רוצה) אבל אני חייבת להתמודד ולא לתת לעצמי להיות עיוורת, אני בטוחה במאה אחוז ש"אתה" עכשיו אומר לעצמך, שאני נכנעת לקלישאות החיים, אבל לא, אני לא, אני לא לבד בעולם הזה ואני לא יכולה להיות אנוכית כלפיו, הוא היה יותר מידי טוב אליי.

תסלח לי על כך, אבל אני מבינה שגם "לך" יש חיים, ומלאים בסביבה אדירה ותאחז בזה, בעצם מי אני שאומר "לך" מה לעשות... אני רק מקווה ש"אתה" לא כועס, לא רוצה שתהיה מאוכזב ממני...

סליחה!