אתמול בערב פתאום קיבלתי טלפון, כשעניתי זאת הייתה חברה שלא ראיתי כבר מס' שנים. כל כך שמחתי לשמוע אותה, קצת החזיר אותי אחורה לעבר הרחוק שלי. לא שהמקום הזה היה כזה רע או כזה נפלא. אבל הוא היה שלי והוא היה בשליטתי, עשיתי איתו כל מה שרציתי בלי לחשוב הרבה פשוט לזרום איתו לאן שייקח אותי. הנה אני כאן לאן שהוא לקח אותי, לא שולטת בו לא מצליחה לעשות איתו כלום.המחשבה הזו מרגיזה אותי, איך זה שאני לא מצליחה לשלוט במה שטוב לי, לשלוט במה שמרגיש לי נכון?!אני יודעת שזה הכל אצלי בראש ואולי ביום מן הימים אצליח לשבור את המחסום הזה ולנשום עמוק, אני לא רוצה לשאול מתי זה יהיה כי לא באמת יש תשובה על זה, רק יגידו לי מתי שאת תחליטי.
לא ממש בא לי להחליט, זה פשוט לא מרגיש לי נכון. אני רוצה ללכת עם מה שזורם בחיים שלי, ולעשות את מה שאני באמת רוצה.
זה מצחיק שאני כותבת כאן רק כשמשהו לא מרגיש לי נכון ....
אני רק צריכה למצוא את עצמי בזמן מוכנות כזו לכתיבה גם ברגעים יותר טובים, לתת לעצמי דחיפה חזקה קדימה ואז כבר הכל יזרום... הכל ילך כמו שאני רוצה.
רציתי לקחת החלטה בנושא הזה אתמול בלילה ונראה לי שקצת הצלחתי אבל לא ממש לגמרי, בשלב כלשהו פשוט עצרתי וחשבתי מה עשיתי, לא שקרה משהו וגם שום דבר לא ממש השתנה, אבל ההרגשה בפנים אכלה אותי, שאולי אני עושה טעות... אז אתם יודע שתהיה טעות לפחות אני לא אסתכל לאחור ואגיד חבל. יהיה מה שיהיה וכנראה שיהיה טוב, כי עד עכשיו כל מה שעשיתי "כפי שצריך לעשות" פשוט לא עשה כלום, לא הביא איתו שום דבר טוב וגם לא השתנה.
הקיבעון האינסופי הזה שקיים בעולם פשוט גיהינום, נהיינו כל כך צרים בראיה שלא רואים דבר מלבד עצמנו.
רק לקום ולצעוק זה מה שנותר.